כאילו משהו בתוכי צפה את הבאות, לפני כחודש החלפתי את הציטוט שקיבל את פני הנכנסים לעמוד הבית שלי idits בציטוט מתוך סיפרו של פיטר מורגן קאש, המנכ"ל והדלת המסתובבת שאומר: " הכישלון, הוא התנסות הכרחית בדרך להצלחה. השאלה אינה אם תיכשלו, אלא מה תעשו אחרי שתיכשלו." ואם זה לא מספיק, נקרתה בדרכי השבוע הקריקטורה הבאה מהניו-יורק טיימס...

[העבר את העכבר על הקריקטורה לתרגום הכיתוב]

אני רוצה לטעון כי תחושה של הצלחה או כישלון תלוייה כמעט בלעדית בציפיות המוקדמות. לדוגמא: באירוע הראשון של מפגשי פריחה במרס 2006, לא היה לי קהל יעד מוגדר, או רשימת תפוצה ובטח שלא אתר ופייסבוק. כל שלושים וחמש הנשים שהגיעו למפגש הוזמנו אישית. חלקן הגדול היו בנות משפחתי וחברותי. הבוקר היה מבחינתי הצלחה עצומה!

בחמישי האחרון, מפגש ה-50 של פריחה, אותה כמות אורחות ואורחים [הקצנתי, היו קצת יותר] כשגם הפעם רוב ניכר למשפחה וחברים, ערב מוצלח ועליז, והנה אני מסתובבת עם תחושת כישלון.

מה שבעצם קרה בשבע השנים הללו, להבנתי, הוא שינוי מהותי בציפיות שלי. למרות שבאופן "מסורתי" מפגשי פריחה מביאים קהל של כ-50 נשים בכל פעם ואין באמת גברים רבים שמתעניינים בנושאים שהוצגו, על אף שערב חמישי רגע לפני החג איננו מועד מומלץ לערב שכזה, בתוספת הנסיון שלי לשווק את הערב בעיצוב צעיר יותר אך הרבה פחות מובן - למרות כל אלו, אני ציפיתי לקהל של 70-100 אישה ואיש. כגודל הציפיות כן גודל האכזבה ובעצם... היה ערב מקסים!

תודה ע נ ק י ת לאורחות ואורח הערב: אביבית פורת, רחלי אבידוב, מיה יוהנה מנחם ושי טוכנר, לאלון תלמי הצלם על הקליפ שמספר את הסיפור כמעט בלי מילים, לאלה שעזרה עם המצגות ולכל מי שעבד/ה בהפקת האירוע והוצאתו לפועל וכמובן לגליה בראור ולכל צוות המשכן.

מצרפת בלינק צילומיה הניפלאים של יפה כפיר שהיא ממש צלמת הבית של המפגשים, תודה!


כך בירכה ציפי בנציון את מפגשי פריחה ואותי:
 אז מה בעצם קרה לנו בפריחה?   פריחה - פריחת פרחים, שגשוג, עליה,התקדמות, תעופה, הנישאות ברוח. מילון אבן שושן. תבחרו. כל אחד  ואחד מהם , נמצא בפריחה שלנו.

אם היו שואלים אותי איזה מפגש היה המוצלח ביותר שחוויתי, הייתי אומרת "זה שעוד לא היה...". אין סוף להפתעות.  
בשבילי כל מפגש הוא עוד פתיחה של המניפה רבת הגוונים הזו, הוא גילוי של פן אנושי בעבודת יומם של נשים שהמפגש איתן יכול באופן משמעותי להשפיע על חיי..לפעמים אנחנו מוצאים עצמינו במפגש בינאישי, בהרצאה, בסרט - ומתעוררת ההרגשה שמשהו כמו זה כבר שמעתם בחייכם, גיליתם, טעמתם - במפגשי פריחה תמיד אני מופתעת מחדש, והחלון את העולם מסביב גדל וגדל.  

רק פעם אחת הרגשתי שבסיפור הזה כבר הייתי, כשספרתי סיפור אישי ולכן אני יודעת, ממקור ראשון, שגם האורחות במתארחות בפריחה ומספרות סיפורים שלהן, חוות חוויה ייחודית, מרגישות כאן סוג של תגלית.  

זה סוג של התכנסות שמאפשר לך קשב מדויק, נוחות של אווירה ופתיחות משפחתית ממש.כמו במפגש המרתק   עם הנשים האתיופיות - נשים שנראות כמו קטיפה ורכות כמו משי - אבל נחושות לחיות במסע השחרור המתמשך של חייהן.  
פגשנו נשים מציירות, ובמאיות קולנוע, ועושות תיאטרון ושרות במקהלה הכל על כף היד, כאן לידינו, בדיבור אישי כובש, והזמנה פתוחה לשיחה.
* פגשנו אם שכולה, רעיה הופנר, שבעוצמת אהבת חיים ענקית סללה את שביל ישראל, וכך בתוך הכאב מתערבב  לו יפי הטבע, ומראות אהובים.
* צללנו לעומקו של ספור חייהן של נשים קוריאניות שעבודת יומן,היא להעלות מאכלי ים מהים, לא חשוב מהו גילן, ובשעות המנוחה הן משוחחות כמונו וכמו נשים רבות בעולם -על  הכאב, התהייה, והשמחה בהיות אשה.
* צפינו בסרט על חייה של סופי צדקה - בת העדה השומרונית, שבאומץ ונחישות, כשהיא מטלטלת בין כוח לתחושת בדידות - בחרה לשחרר עצמה מכבלי השומרוניות.
* פגשנו נשים שמוכנות לשבור קירות - אם ובת, שני דורות למשפחת יונתי התימנית, שמתמודדות יום יום עם הגעגוע והתמיהה על העלמותם האכזרית של תינוקות בני העדה התימני, אחד מהן בן משפחתן.
* פגשנו נשים שהאחריות החברתית היא הדגל של חייהן, גילי המר, צעירה וכבר חוקרת בינלאומית,אנתרופולוגית שפועלת למען זהותן וזכיותיהן של נשים עוורות בעולם כל כך רואה ונראה.  

ובתוך כל אלו - ביחד שטנו בן האולמות המוארים של המשכן, לא היינו צריכות להצטופף בפתיחות - קבלנו את התערוכות על מגש הכסף - מקשיבות בשקיקה לגליה, וגליה היא גליה היא גליה , כולנו במעגל נשים סביבה.מורה ותלמידותיה, ממש מתנה.  

רציתי לומר שבשבילי מפגש פריחה הוא כמו גינה פורחת של אפונה ריחנית,לגינה כזו אף אחד לא יכול להישאר אדיש ..אני באופן אישי הולכת לי מהמפגש  הביתה שמחה, קלה, פשוטה כזו - גם אם הטנא שם במפגש היה מלא בשאלות שלא תמיד היו להן תשובות, כי עדית זאת לדעת , דואגת שנלך הביתה עם שעורי בית.

אין פה רק כיופים ולחם טוב, יש פה עבודה, יש מחיר להעצמה, וחשוב לה שנפגוש גם את הקשה והבלתי מטופל, גם את מה שמכווץ אותך מכאב, שניחשף גם לפריחות על העור, לנגעים, לא רק ליופיו של הטבע.

וכך בצד הרהורים, ומחשבות שמתעוררות - תמיד מתלווה לזה בשבילי תחושת העונג על הקסם שמתגלה שוב ושוב מבין קפלי המניפה,הגילוי מעורר ההשתאות ולעיתים הצנוע של התנהלות הנשים בעולם שסביבנו.נדמה לי שהקסם של כל הענין הוא, שאנחנו לא רק פוגשות את האורחות שלנו, אנחנו פוגשות גם את עצמנו.  

רציתי לומר משהו כללי, ויצא משהו שאין פרטי ממנו , והוא גם כללי, ורק נשאר לומר ת ו ד ה.

וזו ברכתי, בשם כולנו, לצוות המשכן לאמנות עין חרוד, שנלווה לה אגרטל בעיצוב האומנית נעמי יהל:
"כל בית צריך מרפסת" זהו שם סיפרה של רינה פרנק מיטרני, אשה, איך לא. לדעתנו כל מוזיאון - במיוחד אם הוא אחד המקומות היפים בעולם - צריך אגרטל.

אגרטל שיאגד בתוכו פריחות עונתיות, שיצביע על השוני בין המקום הזה שנטוע בטבע לבין מוזיאונים אחרים שמקומם בין מבני בטון רבי קומות, מכוניות ופיח.
אגרטל שיקטפו לתוכו צמחי בר משבילי הקיבוץ בו יושב זה המשכן, כי "בר" זה אנחנו: לא לגמרי מלוקקים ומהוקצעים, פתוחים לשונה ולאחר, מנסים, טועים, וממשיכים לפרוח.
אגרטל שהפריחה שנוצקה לתוכו תמשוך את ציפורי ודבורות המקום לבוא, לפגוש, להריח, לטעום וללמוד כמה רבות, שונות ומגוונות יכולות פריחות להיות.

כל מוזיאון צריך אגרטל ובמיוחד אם מיסדיו החליטו לקרוא לו "משכן" שהוא מקום מושבה של השכינה אך גם בית חם, מחבק ותומך. האגרטל הזה הוא תודתי, תודתנו, על שנים של בית חם להמון פריחות שהיו ובהשאלה מדבריה של ציפי, גם תזכורת יומיומית לפריחות שעוד טרם פרחו.