בואו ימים מפויסים

יום הזיכרון-עצמאות שלנו, מערבב עצב ושמחה, מוות וחיים. כבת להורים מהגרים הצבא לא היה חלק מחיי הילדות שלי ולא היו סביבי קרובי משפחה או חברים שהצבא והשכול היו חלק מהמעגל שלהם. רק בבוא הזמן, בשנות העשרים המאוחרות שלי כשקשרתי נפשי וחיי בשחר בנזוגי, הבנתי שנכנסתי למעגל פנימי יותר של האמירה הזו. 

דודו פרנקל, שהיה אחיו הקטן של חמי, נהרג במלחמת יום-כיפור. אשתו רחל שהייתה בהריון מתקדם ילדה את שי בנו שהיום הוא אב לשלושה.  לאחרונה סיפרה לי רחל שבכל השנים שלאחר מותו בגיל 23 של דודו, היא הרגישה צורך "לפצות" את הוריו בילדיה. "מה הוא כאבי לעומת כאבם?" שאלה. שי שנולד סמוך למותו של דודו והיה בנו הביולוגי וגם תמי ויעל שנולדו בהמשך לרחל ולשוקי בנזוגה החדש, היו נכדים- במלוא מובן המילה ובמלוא עוצמת האהבה וההשקעה- להורים השכולים רבקה ויצחק. רחל הייתה המודל הראשון שלי להתמודדות אמיצה עם אובדן ולבחירה להביט לחיים בעיניים גם אם הן מוצפות בדמעות.

את ארנה וצביקה לופט הכרנו בשנות העשרים לחיינו: זוג גברים צעירים שמשרתים ביחד בטייסת קובעים לסרט ברבעיה. אחרי דקות ספורות של הכרות, נפשן של שתי הנשים נקשרות לנצח. מוכר, נכון? במהלך שנות הכרותינו היו לנו תקופות צפופות יותר: ימי תל-אביב העליזים, לידת ילדינו הבכורים שהייתה כמעת סימולטנית והתרחשה בימי מלחמת המפרץ כשברמת גן -שם אנחנו גרנו- נפלו טילים  בעוד במצפה רמון  (לשם ברחנו עם יותם הפעוט, לביתם של ארנה וצביקה ואוטוטו איה] אפילו לא הייתה אזעקה. היו גם תקופות בהם המרחק הפיזי השפיע על איכות ותדירות הקשר. לא היינו חלק משמעותי בשמחות התרחבות משפחתם עם לידת מיקה ואחר כך הצטרפותה של יולי, ולא הייטבנו לגשר על המרחק בין אלון הגליל ומצפה רמון. אני [יולי בת 7] ואבא

עם חזרתנו מבוסטון לארץ ושובם של ארנה וצביקה משליחות בוושינגטון, התחזקו שוב הקשרים בין המשפחות. לא העלנו על דעתנו עד כמה קרובה הפרדה מצביקה ולא ניצלנו את הזמן. צביקה, האיש של אורנה ואבא של איה, מיקה ויולי נהרג בהתרסקות מסוקו בזמן מלחמת לבנון השנייה, 24 יולי 2006.

ארנה נשארה מרוסקת, כעוסה על צביקה ש"נטש" אותה ואת הבנות, מבוהלת. בזמן השבעה, מנהג יהודי עתיק ומופלא, הוצף הבית באנשים, סיפורים, חום ואהבה. בזמן השבעה ארנה לקחה החלטות שילוו אותה בדרך החתחתים שציפתה לה. היא החליטה שהיא לא תהיה "אלמנה שחורה", שבנותיה לא תתקבענה בעולמן כ"יתומות". היא החליטה, למרות כל העצות האוהבות של החברות לדבוק בהחלטתה -אשר נלקחה רגע לפני האסון- לנטוש את עבודתה במערכת החינוך לטובת עיסוק בצורפות שעד אז היה רק תחביב. "אין לי כוחות לילדים של אחרים, עלי לדאוג לבנותינו" היא אמרה, ועשתה.

עוד במהלך השבעה ארנה השביעה אותנו, חברותיה, שנהיה עבורה בעצב אבל גם בשמחות. "פעם בשנה חופשה בחו"ל" היא אמרה "עם לא עם צביקה אז לפחות עם אחת מכן" ושק הדמעות היה שוב מתפרץ. היא סבלה וכאבה את כאבה שלה, את בנותיה שאיבדו את אביהן, את עוצמת הכאב של הוריו של צביקה. בכל הכאב הזה, היה לה ברור שעליה להתרומם כעוף החול, אם לא למען עצמה, למען בנותיה.

בחודשים שעברו מאז נפל צביקה עקבתי ממרחק אחר ההתמודדות שלה ושל הבנות, עם ההעדר הנורא וגם עם הסטאטוס החדש שנכפה עליהן.  ספרה של תמר גרנות "אבדן, השפעותיו וההתמודדות עמו" היה לי כתנ"ך. קראתי את רובו, סימנתי במדגיש צהוב ועקבתי אחרי שלבי ההשלמה והקימה מהשבר הנורא, לראות, לשמור -בלי לפלוש-  שארנה איננה מדלגת על שלבים וגם לא טובעת ביניהם. "התגברות שאינה מלווה בעימות עם הקושי הריגשי, תיפקוד והתארגנות מחדש שלא קדמה להם קבלת האבדן והניתוק - הם עשייה שאין מאחוריה הפנמת משמעות האבדן, ולכן דינם כדין  בית שנבנה ללא יסודותיו." [שם, עמ' 47] כותבת גרנות.

 איה, פרט מפרויקט גמר באמנות, 2009הבנות, איה מיקה ויולי שהיו אז בנות 12,15, 7 [בהתאמה] ידעו שבבית שלהן מותר לבכות אבל גם מותר לצחוק, להשתולל, לספר בדיחות שחורות ולהביא חברות וחברים. בית הקברות הקרוב כל כך לבית היה המפלט של ארנה, בעיקר שלה, אבל הבית המשיך לשקוק חיים, פעילות ושמחות קטנות כגדולות. הוריו של צביקה, תלמה ואלי, מקיבוץ ראש הנקרה, היו מאז ומעולם משמעותיים באופן מיוחד לחייה. כל משפחתה של ארנה חיה בארה"ב ולכן ה"לופטים" הפכו למשפחתה הישראלית. נפילתו של צביקה עיגנה את הקשר הזה על כל מורכבותו. למרות זכרו של צביקה ומקומו בחייה של ארנה, האלמנה, ידעה תלמה תמיד לעודד, לתמוך ולחבק את מסעה של ארנה לחיים מלאים, לזוגיות שנייה, לאושר חדש. כניסתו של עמית למשוואה ערבבה לכולנו, בנות, הורים וחברים את הקלפים...שוב התערבבו שימחה בצער, אבל עמית ברגישות אינסוף ובאהבה הגדולה ובקבלה העצומה שיש בו לארנה סלל את דרכו ללב כולם.

החיים מורכבים. לא תמיד פשוטים ולגמרי לא חד מימדים, אבל דווקא בערב יום הזיכרון, הערב הזה שמוקדש לכל אותם שאבדו לנו לתמיד והשאירו פה פצע פעור וגעגוע ללא מענה, דווקא בערב זה אני בוחרת להצדיע לשתי נשים, אלמנות, אשר לימדו אותי שעור בהתמודדות ובבחירה לחיות את החיים, עם דמעות בעיניים וצחוק על השפתיים ולאמר,לעצמן, ילדיהן וסביבתן כי עוד יבואו ימים מפויסים. דליה יאירי, בואו ימים מפויסים, הוצ' כרמל




* ביום השנה לנפילתו של צביקה, ערכנו ארנה, אורלי [סטודיו אור] ואני את החוברת לזכרו. רצינו לחגוג את חייו המלאים והמאושרים למרות העצב על מותו בגיל 42. חשבנו שנכון להתחיל מהקטנה שבבנותיו דרך הוריו, אשתו, אחיו, משפחתה של ארנה, חבריו מן הצבא בו בילה את מירב שנותיו ולסיים דווקא בילדותו בקיבוץ ראש הניקרה. החוברת מצורפת בקובץ PDF נפרד [הקובץ כבד, יש לחכות עד שיטען במלואו].

* האמנות כמו גם הכתיבה הפכו חלק מתהליך הריפוי של ארנה ושל איה, מיקה ויולי. מצרפת דברים שכתבה מיקה במלות שלוש שנים לנפילתו של צביקה.

* קדיש היא אולי התפילה היהודית המורכבת ביותר למי שמרגיש עצמו חילוני. מילות התפילה לא התנגנו על שפתיהם של תלמה, אלי וארנה.לקראת יום השנה השני, בקשה המשפחה מביני תלמי מקהילת "ניגון הלב" לכתוב מעין קדיש אישי על צביקה. מצורף בקובץ וורד.

* בחרתי לקרוא לפוסט כשם שירה וסיפרה של דליה יאירי,
אף היא אלמנת צה"ל, שהייתה נשואה לעוזי יאירי שנהרג בשנת 1975 בפריצה למלון סבוי בתל-אביב.
  
לראש הדף
צביקה חוברת זכרון.pdf
שלוש שנים מיקה סופי.doc
מעין קדיש.doc
קישור חיצוני
גלריה
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏עידית יקרה מחבקת אותך חיבוק בנשמה. תודה על הקשב האוהב שלך לנפש הזולת. תמיד תהיי עטופה ברוח האנשים שאת מתבוננת בהם עם כל כך הרבה רצון טוב שיש בך שלך רחל ‏רחל ‏@ 03 מאי 2012 22:41
‏עדית יקרה, כמו תמיד את נוגעת לי בלב ... ‏הדסה וייס ‏@ 02 מאי 2012 07:56
‏מרגש ונוגע.. ‏טל ‏@ 02 מאי 2012 06:51
‏עידית יקרה רגשותיך אשר באים לביטוי באופן מילולי כל כך מדוייק וחם נוגעים ברגשותי ובחוויותי גם הם מיום הזכרון העצוב אשר הולך ונעשה קשה וסבוך יותר מידי שנה. הופתעתי שאת שייכת לפרנקלים, תמיד התיחסתי רק לקשר אל התלמים.. מי כתב את מילות השיר המקסים "ימים מפויסים"?תמשיכי לכתוב לנו, כי המילים אכן מביאות נחמה. ‏נועה גפני ‏@ 29 אפר 2012 14:00
‏עדיתי,היכולת שלך לתאר בדקי דקויות,אלפי רסיסים של מחשבות, ורגשות,ולהוסיף לזה כלכך הרבה יופי ואסתטיקה - משתקת בעוצמתה.. באמת באמת, מין סוג של רגע ארוך שקט, שמאפשר לחשוב, ואחר כך עוזר לך לצלול לתוךרכות ונועם. חזרתי וקראתי,שוב ושוב את הספור של ארנה צביקה והילדות - כמה מלאי כוכבים זוהרים היו השמייםשלהם. איך חוזרים לשגרה אחרי כל הימים האלהשל הזכרון?מזג האוויר בחג הזה היה יפה במיוחד,וזה הכאיב עוד יותר. אני נורא מתגעגעתאליך,הדברים שלך בכל גווניו של הבלוג ממלאים אותי מאד מאד. לילהטוב שבוע טוב, ושנתראה במהרה. ‏ציפי ‏@ 28 אפר 2012 21:24
‏לעידית שלום, אני בת כיתתו של דודו מכפר יחזקאל,כרגע ואנו אחרי הצפירה , לכן התרגשתי לקרוא את הכתוב על ידך. חזרנו מערב הזכרון שמתקיים כל שנה בכפר יחזקאל, בשנים שעברו גם גם את ומשפחתך המורחבת הייתם מגיעים לטכס הזכרון בו בו מוזכרים כל בני המושב וגם כל החיילים הקבורים הכפר יחזקאל מתקופת מלחצת השחרור. השנה הוקדש ערב הזכרון , אשר מוקדש כל שנה בשנים האחרונות לספור חייו של אחד הנופים, לאיתמר בן דוד שנפל ביחד עם עוזי יאירי, במלון סבוי. הוריו של דודו ושל שוקה , היו מעורבים בחיי המושב בו גדלתי ויש לי זכרונות מימי ילדותי וגם מימי "השבעה" על דודו. ראיתי מרחוק את רחל מגיעה עם הבעל וילדיה אל רבקה ויצחק. וכבת כיתתו.של דודו תמיד התענינו במה קורה במשפחה , לכן ההכתוב ריגש אותי מאוד. זוהי ארצנו ויישר כח לך על הכתוב. ‏אילנה פישר ‏@ 26 אפר 2012 08:09
‏יואו, אני יושבת דומעת וחנוקה... כל כך יפה ומדויק. כל כך במקום בערב העמוס והנורא הזה. לפני כמה שבועות התמודדתי גם עם שאלת הקדיש שלא התאים לחבר שנפטר, בסוף היתה פשרה כלשהי, אבל זה נהדר. והחוברת מדהימה. מודה לך ששיתפת אותי. חיבוק.נעמה. ‏נעמה ‏@ 25 אפר 2012 07:20
‏יקירתי, קראתי הכל, פתחתי את כל הנספחים ונותרתי ללא מילים. נשאר רק לאמר: וואו... תודה ששיתפת אותי, יעל ‏יעל ברלב ‏@ 24 אפר 2012 20:27
‏המילים נצרבו בליבי באמת שלהם והכאב הלא נגמר על החיים הקצרים של הנופלים. לא נשכח את אהבתם גם במרחב הזמן המתקצר כל הזמן. הם הדבק שלנו לארץ הזאת הככ שסועה הם העוגן של החיים שלנו. ‏ענת ישראלי ‏@ 24 אפר 2012 20:18