אישה עם רטייה שחורה

28/02/2012 עדית שגב
דינן של חדשות הוא שאחרי רגע או מקסימום שני רגעים הן נדחקות, נשכחות, מפנות מקומן לחדשות חדשות יותר... ככה זה תמיד ואצלנו, במזרח התיכון, עוד יותר מבכל מקום אחר. זאת ועוד: זו אני או שאנחנו הרבה יותר מתעניינים במה שקורה אצלנו, בחצר הפנימית שלנו,  מאשר בעולם שסביבנו? אולי זו נגזרת טבעית מריבוי העניינים מבית, אולי זאת אגואיסטיות לאומית ואולי זה סתם בראש שלי. כך או כך, אם שאלתן את עצמיכן מה משמעות כל ההקדמה הזו הרי שהיא באה רק כדי לספר לכן, לשתף אתכן, באשה עם הרטייה השחורה שלא יוצאת לי מהראש מיום חמישי 22 בפברואר שעבר בו נרצחה בהפגזה בעיר חומס בסוריה.דינן של חדשות הוא שאחרי רגע או מקסימום שני רגעים הן נדחקות, נשכחות, מפנות מקומן לחדשות חדשות יותר... ככה זה תמיד ואצלנו, במזרח התיכון, עוד יותר מבכל מקום אחר. 

זאת ועוד: זו אני או שאנחנו הרבה יותר מתעניינים במה שקורה אצלנו, בחצר הפנימית שלנו,  מאשר בעולם שסביבנו? אולי זו נגזרת טבעית מריבוי העניינים מבית, אולי זאת אגואיסטיות לאומית ואולי זה סתם בראש שלי. כך או כך, אם שאלתן את עצמיכן מה משמעות כל ההקדמה הזו הרי שהיא באה רק כדי לספר לכן, לשתף אתכן, באשה עם הרטייה השחורה שלא יוצאת לי מהראש מיום חמישי 22 בפברואר שעבר בו נרצחה בהפגזה בעיר חומס בסוריה.
Marie Colvin 01האשה עם הרטייה, היא מרי קולווין, Marie Colvin עיתונאית, אמריקאית, כתבת מלחמות שעבדה עבור הסנדיי-טיימס בלונדון כאחראית על תחום המזרח התיכון.
מרגע שראיתי את תמונתה, לצד הדיווח על מותה, לא יכולתי להפסיק לתחקר ברשת את סיפור חייה, "ללמוד אותה", לקרוא עליה. אינסוף מאמרי הספד וכתבות הוקדשו לה בכל העיתונים בעולם המערבי.  אשה יפה, בשיא חייה, לבושה בשמלה כחולה מחויטת אך לא שמרנית, משהו במבט שלה, ישיר, כנה, אמיץ ועמוק, חיוך מוצנע ורטייה שחורה. משהו בה משך אותי למסע הכרות עם אשה זרה שמותה הטרגי, גם אם הגיע בטרם עת, היה חלק ממסלול חייה. 
Marie Colvin in the mountains of Chechnya in 1999 Photo: DMITRI BELIAKOVמארי שהייתה בת 56 , עסקה בעיתונות מלחמה ואזורי קונפליקט כל חייה. היא התחילה ככתבת משטרה בניו-יורק ובגיל שלושים כבר הייתה לכתבת בענייני המזרח התיכון של The Sunday Times . בנוסף להתמקצעות שלה באזורינו, היא דיווחה גם מאזורי קרבות כצצניה, קוסובו, סיירה-לאון, זימברגווי סרי-לנקה ועוד. 
בשנת 2001 איבדה קולווין את הראייה בעינה השמאלית כתוצאה מרימון  בעודה מדווחת עמוק באזורי מלחמת האזרחים בסרי-לנקה. חבריה למקצוע, גברים ברובם, חשבו שתלך למשרה רגועה ובטוחה יותר אבל היא חשבה אחרת. " אינני מתעניינת בתכניות המטוס שהפציץ או בקוטר הפגז שנורה", היא אמרה, "אני מעבירה עדות לפן האנושי של הסיפור". אמרו עליה שגם אם נדמה לך שקראת ושמעת מספיק על מלחמה כזו או אחרת, כאשר היה מגיע דיווח של מרי נתגלו בכתבתה פנים, שמות וסיפור אישי למלחמות עולמיות. חבריה  ציינו לא רק את אומץ הדיווח שלה [שכלל לעיתים מסעות ארוכים וקשים עם מורדים ולגיונרים] אלא גם את נכונותה להתערב, לנקוט עמדה ולהציל נשים וילדים בעזרת הדיווח העיתונאי והיכולת ליצור תהודה בדעת הקהל העולמית. כל זה שלא עמד לצידה כשנורו הפגזים לבניין בו שהתה ביחד עם כמה עיתונאים וצלמים נוספים בסוריה. Ivor Prickett, Sunday Times / AP Photoמארי קולווין בכיכר תחריר במצריים -





בדרכים לא דרכים וללא התר כניסה הגיעה מרי לעיר חומס שבסוריה כדי לדווח מתוכה על רצח העם הסורי בידי צבאו ובהוראת מנהיגו באשר אל-אסד. באחד הדיווחים האחרונים שלה היא מספרת על מצב התושבים בשכונה הנצורה:






5oCvk8xKnYE   















באחת הכתבות הרבות קראתי שגם למראות הקשים, אליהם נחשפים כתבי מלחמות, יש תהליך של הסתגלות, מעיין הרדמות מקומית של רגש החמלה. לא פעם מתפתחת אדישות לסבלו של האחר אך לא אצל מרי קולווין. יום לפני הירצחה היא העבירה כתבה מפורטת על מצב הנצורים בעיר הסורית חומס. http://www.thesundaytimes.co.uk/sto/public/news/article874796.ece#prev
בסוף הכתבה האחרונה שלה,  היא מבקרת את אסמה, אשתו של בשאר, סורית שנולדה, גדלה והתחנכה בבריטניה, על שהיא מתנהגת כבת-יענה ושומרת על פרופיל נמוך בכל הקשור לטבח האכזרי המתנהל בראשות בעלה. האומץ וישירות הכתיבה, כמו גם ההתעניינות האמיתית בחיי התושבים הנמצאים בליבו של שדה הקרב, הם מודל ראוי ומרגש לעיתונאות הומאנית וגלוית לב.  החיוך שנראה בחלק גדול מצילומיה שייך כנראה להומור הבריא שליווה אותה בחייה כפי שאפשר לראות בשיחה עם סטודנטים לעיתונאות:
 












לפי הדיווחים בחדשות נרצחים בסוריה מדי יום עשרות ואף מאות אנשים, נשים וילדים. העולם מודע למימדי הטבח ועם זאת, ממשיך



בשגרת יומו.  הפגז שהרג את מארי קולווין ואת הצלם הצרפתי בן ה-28 רמי אוצ'ליק ופצע עיתונאית צרפתייה הרעיש את סיפי היסוד של
:קהל. יש לקוות שמארי במותה השיגה את מה שחתרה להשיג בחייה, או במילותיה:








 "Our mission is to report these horrors of war with accuracy and without prejudice," she said"We always have to ask ourselves whether the level of risk is worth the story"








* מצורף ראיון מקיף משנת 2005 שערכה טלי ליפקין-שחק עם מארי קולווין למוסף סופשבוע של עיתון מעריב -http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/339/702.html












לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה