תשליך

המילה תשליך משכה אותי והשרת עלי רוחניות מחשבתית. ככל שקראתי על המנהג הזה התברר לי שאין לו עיגון של ממש בכתבים המוקדמים ועם זאת הוא מושרש ברוב עדות ישראל. הבנתי גם שהמשיכה שלי למושג אין לה קשר רב ליהוד או ליעוד שלו. התשליך היהודי בוחר להיפטר באופן סימבולי מחטאי השנה החולפת בדרך של השלכתם למקור מים וחזרה מדיטטיבית על פסוקים
(יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא:
(יט) יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם:
(כ) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם:

בדומה לוידוי הנוצרי התפיסה היהודית של התשליך, עד כמה שאני מבינה אותה נראית לי בלתי קשורה לחיינו כאן ועכשיו.
עם זאת ובניגוד לנאמר עד כה, המושג קוסם לי! הרעיון לבצע, רגע לפני תחילתה של שנה חדשה, תשליך של מה שמיותר בחיי...

סוף הקיטלהתחיל את השנה הבאה קלה יותר, משוחררת וחופשייה ממחשבות ותפיסות שהיה להן משקל לא מבוטל על חיי, החלטותיי והתנהגותי. 

תשליך כזה הוא סוג של מהלך פנימי, אישי מאוד שאין זה טיבעי לחלוק אותו עם אנשים אחרים ולמרות זאת החלטתי לשתף בחלק מהרעיונות שעלו לי כדי להציע קו מחשבה, תחילת הרהור שאולי יוביל לתשליך רחב יותר. 

אז מה אני רוצה להשליך השנה?

אני רוצה להשליך את נטייתי ל- שיפוטיות יתר. רוצה לשמור את החשיבה הביקורתית שרכשתי במהלך שנותיי הבוגרות אבל לשחרר ממנה את נימת השיפוטיות שלא תמיד מחויבת המציאות. החולשה המרכזית של שיפוטיות יתר היא המהירות שבה היא צפה ועולה לתודעה....הרבה לפני ההכרות, ההעמקה, הברור. מבט אחד והופס...אני כבר "יודעת" ! אז זהו, שלא בדיוק! רוצה השנה לתת לדברים, לאנשים, לחלחל ולשקוע בתוכי. אם אין מקומם שם, אמצא את הזמן והדרך להיפרד מהם אבל ביתר עדינות וכבוד מבעבר.

אני רוצה להשליך את הרגישות הסביבתית.  זהו תשליך בעייתי מאוד כי הצד החיובי של הרגישות הזו מנחה אותי בעשייתי הקהילתית. אותו אני חייבת לשמר ואפילו לשפר. החלק ממנו אני רוצה להיפרד הוא זה שמקבל ברגישות יתר כל צליל של ביקורת מהסביבה. מאחלת לעצמי שאדע לשמוע, לבחון, להחליט מה לקחת ומה לא לקחת מן הביקורת ולהתייחס לעשייה, למסר ולא לשליח. 

והדבר השלישי אותו אני מבקשת להשליך השנה, כחלק מתהליך תשליך מתמשך שאני מרגישה את עוצמתו הולכת וגוברת בתוכי ואת ההשפעה המבורכת של המהלך הזה על חיי וחיי משפחתי, אני רוצה להשליך את הציניות. הציניות היא הדרך שלנו להגן על הרגש מפגיעות יתר. הציניות שומרת עלינו מדברים קשים וכואבים, מאובדן, מפרידה ומבלי שנשים לב היא הופכת להיות מכשול בדרך שלנו להרגיש, לאהוב, להיפתח לחוויות חדשות, להקשיב מבפנים, להיות.

מזמינה את מי שנוח לה ומי שמתאים לו לשתף ב"טלגרמה" בתשליך האישי שממנו בחרו להיפרד השנה. התשליך שלנו לא זקוק לטכס, לתפילות, אפילו לא חייב מקור מים -אם כי שקיעה וים או מעיין הם תמיד במקום- התשליך מחייב רק התבוננות פנימה, לעומק, בעיניים בוחנות ולב קשוב.

סוף הקיץ
לראש הדף
גלריה
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה