ריח של טוסט, זכרון

 היום שרפתי טוסטים. שתי פרוסות החלה שפרסתי לי נכנסו לטוסטר אובן ויצאו ממנו מפויחות היישר לפח האשפה. אפילו האופציה לגרד את השכבה השרופה, כמו שמגרדים קשקשי דג מעורו, לא עמדה כאן. לפח וחסל.   


ומה לי ולטוסטים תשאלו שהרי במצב הנתון לחם בבוקר ועוד מקמח לבן...הרי זה בגדר איסור מוחלט בהנחיות של ריקי - הדיאטנית הנטורופתית שלי - תקראו לזה מעידה, חטא, טמטום...מה שתבחרו. היה בי צורך, כמיהה אמתית, לא רק לטעם הטוסט על שפתי אלא לריח שמתפשט בבית בשעה שפרוסות הלחם שנכנסו לטוסטר - מצנם כמובן אין בביתנו - רכות, לבנות וסתמיות, הופכות בחום התנור הקטן לשחומות, קשות במידה מדוייקת פריכות וחמימות.

ככה זה צריך להראות

קורה מדי פעם שקטע מספר שקראתי לפני שנים נשמר בזיכרוני כאילו מחכה לרגע בו אשלוף אותו ואעשה בו שימוש מושכל:

"...ובבוקר הייתי מוצאת במקומו גבעת בצק גבוהה, שעלתה על גדות הקערה וגלשה לכל העברים, וניחוח משכר וממכר, שלא ידעתי לתארו במילים, היה עולה ממנה.

 ופעם ביקשתי מאביגדור בן-ארי שיאמר לי מהו ריח של בצק כדי שאוכל לרשום זאת בפנקסי. אבל הוא השיב לי ש"שפתנו דלה בריחות, ולרוב הריחות אינם מכונים אלא על שם החומרים המפיקים אותם. לכן, גם אם אחפש במילון, לא אמצא מילים שיהלמו ריח עשית כריחו של בצק, כי אין לו דפיניציה, לדבר הזה שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף". ועוד הוסיף ואמר, ש"כל בצק שונה בריחו מרעהו, שהרי אין ריח הבצק של סבתך שמחה כריח הבצק של האלמנה זיסו או של רשלה אבולעפיה".

אבל אני התעקשתי למצוא הגדרה לניחוח הבצק של סבתא שמחה, ולא נחה דעתי עד שעלה רעיון במוחי ויום אחד מעכתי ותלשתי גוש קטן מגבעת הבצק, בצעתי אותו לשניים וחתמתי את נחירי בעיסה הדביקה. שני גושישי הבצק שהו בנחירי כל אותו היום, חוצצים בין אפי לאוויר העולם ולריחותיו, וגודשים ומשביעים אותי בניחוחם. בערב, לאחר שעקרתי אותם משם בקושי, כי התייבשו והתאבנו בינתיים, יכולתי לספר לאביגדור שניחוח הבצק של שמחה מורכב ממספר רב של ריחות שחברו זה לזה ונבללו זה בזה..."
   תמרה הולכת על המים, שפרה הורן, עם עובד עמ' 201 

צפתית, בזיליקום, עגבניה

הייתה לי פעם "מורת עזר" - כך קראו לזה אז- לאנגלית, ששמה היה חנה אבל כולם קראו לה חנקה [הנקה] פביאן. היא הגיעה מצ'כוסלובקיה ובנתה את ביתה באחד המושבים בעמק יזרעאל ולרגע לא חדלה מגעגועיה לנופיה הירוקים של מולדתה הראשונה.

חנקה נתנה שעורי עזר באנגלית לכל ילדי המושב. בשעות אחר הצהריים היינו באים, לפי שעות, לביתה שהסתתר מתחת עץ פיקוס ענק מלא דרורים מזמרים. חנקה הייתה מקבלת אותנו בחיוך מואר בחדר הכניסה שהיה גם פינת האוכל שלה ושל חנוך בעלה. כנראה שהייתי ראשונה בסדר כי בכל פעם שהגעתי היה חנוך [דגש על ה"ח"] מגיש לה ספל זכוכית לא גדול, מהדגם החום שהיה נפוץ אז בבתים רבים, מלא בנס קפה כהה. על צלחת זכוכית תואמת הוא היה מניח שתי פרוסות טוסט מחלה פרוסה דק. הפרוסות היו חמימות וריחן פשט בכל חלל החדר. האדים שיצאו מהן היו ממיסים את שכבת החמאה הדקיקה שנמרחה עליהן. במחשבה לאחור אולי הייתה זו מרגרינה?

כך או כך, את הפרוסות היה חנוך פורס לרצועות ארוכות, מדויקות, וחנקה הייתה אוכלת אותן בליווי לגימות ארוכות מספל הקפה. היא תמיד הציעה לי מן הטוסט ואני, כיאה לנערה מחונכת, סירבתי בנימוס. לימודי האיות והדקדוק בשפה האנגלית מעולם - גם לא אחרי שנתיים של מחייה ולימודים בבוסטון -לא הצליחו למצוא להם עוגן במוחי. אבל לנצח יהיו הם מעורבים בניחוחם של טוסטים מחלה של שבת, מרוחים בשכבה דקה של חמאה. או אולי מרגרינה?  

חטא טעים...

ועוד על זיכרון במילותיה של דליה רביקוביץ [תודה לשרגא רזניק]:
דליה רביקוביץ, זכרון תמים 
לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏ואם כן, אז מה?! תמיד טוב לנו חיזוקיישן. לא? ‏עדית שגב ‏@ 02 יול 2013 09:55
‏כבר אמרו לך היום שאת משהו מיוחד?! ‏סיגל הר ציון ‏@ 02 יול 2013 09:27