לקום לנצחון של נטע ברזילי מרגש אותי עד דמעות, ולא כביטוי. הביצוע אתמול היה מעולה. בתוך השיממון והצפוי באה בחורה צעירה שהזכירה לי את כל השנים בהם הרגשתי "שמנה",

בהם לא עניתי על הקריטריונים והמידות וספגתי הערות משפילות מגברים.

מהרגע שראיתי אותה בתכנית המקדימה היא העירה מתוכי את הילדה/נערה שקברתי עמוק בפנים בשנים רבות של עבודה עצמית ומאבקים עצמיים כדי לתפוס את עצמי כחתיכה, כסקסית, כנשית. נטע, באומץ שלא היה לי בגילה, לקחה את הנוכחות שלה ומיתגה עצמה הכי גבוה שאפשר לא למרות אלא עם... במלואה, כל כולה!

"זה הגוף שלי" היא אמרה נטע ברזילי לאילנה דיין המודאגת שלדעתי גם אצלה התעוררה אותה נערה שלובשת חולצות ענקיות כדי להראות קטנה בתוכן.

ואז בא השיר שנכתב לה, לא במקרה, והעמיד הכל במילים חזקות ובהופעה מוטרפת... השילוב בין "תיראו אותי, כזו אני ואני הכי יפה שיש" ובין "I'm not your toy!" הביאו מסר פמניסטי שאהבתי, מסר שאני וחברותי המנחות מנסות להעביר לנערות המכינה, מסר שהצלחתי להעביר לבתי, מסר שלואי שהייתי מפנימה אי אז בגיל ההוא, הכואב, הקשה.

אז תודה ענקית לך נטע שעשית תיקון לנערה שהייתי, שלפת את כאביה ממסתורי הלב והצפת אותה בורודים משמחים. גאה בך ומאחלת שלא תאבדי אותך בים האהבה והפיתויים שינחתו עליך אבל גם בוטחת בך ובתבונתך וצניעותך. כפרה את ילדה מהממת!

מחוות מהרשתות החברתיות:





























                               * נכתב בבוקר לאחר הזכיה בארוויזיון 5/2018