סתיו תשע"ג, אמצע אוקטובר 2012, עונת מעבר. הבוקר החצר הייתה שטופה ממטר של גשם שלא שמעתי יורד, רטובה וריחנית. אויר צלול ונעים של סוף הקיץ וקרירות של תחילת חורף. הכול מסביב כל כך יפה, נעים ופשוט אבל מחשבותיי הולכות למקום אחר. פחות רגוע...
לאחרונה, רבים מהאנשים שסובבים אותי, עוברים תקופה לא קלה. רבות הצרות שיכולות ליפול על אדם ולהוריד את רוחו, החל ממחלה, גירושין, מצוקה כלכלית, אבלות על אהוב/ה שעזבו בטרם עת, דיכאונות, הסתבכות לא צפויה עם החוק, קשיים עם הורים וצרות של ילדים. החיים לעולם לא מכינים אותנו מספיק למצבים אלו. הם תמיד מפתיעים, גם אם ניבנו במשך שבועות, חודשים או שנים, הם תמיד כואבים כאב נפשי ופיזי שאין לו משחות וכדורים, הם תמיד משאירים אותנו פעורי פה וחסרי אנרגיות.
כשאדם נימצא בתוך התקופה הזו הוא לא רואה אלא את עצמו. גם אם הניזוק העיקרי מהמצב הוא אחר ברוב המקרים אנחנו נוטים לחשוב שהסבל שלנו גדול לפחות כסבלו של האחר ואולי אף יותר או לקחת עלינו בנוסף לסבל ולקושי שלנו גם את זה של האהובים לנו, שק ועוד שק ועוד שק... עולות שאלות "למה זה קרה לי?" , "איפה טעינו?", "מה עושים?", "למי פונים?" וכגודל השאלות כן עוצמת השקיעה והקושי.
החברים שלי, עליהם ואליהם אני כותבת, חזקים. חזקים מאוד! הם גילו ומגלים בתוכם תעצומות נפש, הם פיתחו חדות מחשבה וראייה ובעיקר הם מתרגלים רגע רגע ושעה בשעה, אורך רוח. נדמה כי כל המבחנים הללו בהם כולנו עומדים בשלב זה או אחר של חיינו, דורשים בעיקר אורך רוח, זמן.
"היקום לא פועל על פי לוח הזמנים שלך " אמרה לי צילה שלי, "דברים קורים בקצב שלהם". ואני, ממרומי הציניות וההתנגדויות שהיו לי לאמירות הוליסטיות כאלו - המוציאות לכאורה את השליטה במצב מידי, מידינו - נאלצת להודות שכך הוא. לטוב ולרע נראה שאנחנו יכולים לעשות המון אבל מהלך הזמן היקומי הוא שמכריע.
ומה אני בסיפור? איך נבחנת חברותי??
אני, שקיבלתי מדליית מקום ראשון בבריחה מחברים חולים, מלוויות ושאר מפגשים חברתיים מהסוג הקשה, חשה בפעם הראשונה בחיי, שמצאתי דרך לממש את חברותי. דרך ההקשבה.
הבדידות, כך מתברר, היא חלק מהמצוקה והקושי של אותם אנשים בתקופות כאלו. יש פער בין הרצון לשתף, לספר ולפרוק, לבין הפחד להעיק, להכביד, להרחיק ממך את חבריך. זאת ועוד, לא תמיד המעגל הראשון, המשפחתי, המקורב, פנוי ונכון לשמוע. בחלק מהמקרים דווקא אלו הקרובים חולקים את הקושי, הם חלק ממנו ובעצמם לא יכולים כרגע להכיל את האחר.
"עד כמה הכבידו עלייך הסיפורים שלי?" שאל אותי אתמול חבר "הכבידו!" עניתי בלי מחשבה, "אבל אני יכולה להכילם."
רציתי להגיד, לאלו שנמצאים בתקופת מעבר קשה כזו, "הי, את/ה לא לבד!" אבל כתבתי בעיקר לחברי האחרים, שפתוחים כמוני הבוקר לשמוע את ציוץ יונקי הדבש, להריח את ריח האדמה ספוגת הגשם או לטייל בדרך לבית הקפה על מרצפות העיר בחיוך על השפתיים - תסתכלו מסביבכם, אולי מישהו זקוק כאן לקשב, רק קשב.
* חייך וחיי, שירם של דודו ברק ובועז שרעבי בביצוע ריטה וגידי גוב [רצוי רק להקשיב ולהתעלם מהמצגת]
כשאדם נימצא בתוך התקופה הזו הוא לא רואה אלא את עצמו. גם אם הניזוק העיקרי מהמצב הוא אחר ברוב המקרים אנחנו נוטים לחשוב שהסבל שלנו גדול לפחות כסבלו של האחר ואולי אף יותר או לקחת עלינו בנוסף לסבל ולקושי שלנו גם את זה של האהובים לנו, שק ועוד שק ועוד שק... עולות שאלות "למה זה קרה לי?" , "איפה טעינו?", "מה עושים?", "למי פונים?" וכגודל השאלות כן עוצמת השקיעה והקושי.
החברים שלי, עליהם ואליהם אני כותבת, חזקים. חזקים מאוד! הם גילו ומגלים בתוכם תעצומות נפש, הם פיתחו חדות מחשבה וראייה ובעיקר הם מתרגלים רגע רגע ושעה בשעה, אורך רוח. נדמה כי כל המבחנים הללו בהם כולנו עומדים בשלב זה או אחר של חיינו, דורשים בעיקר אורך רוח, זמן.
"היקום לא פועל על פי לוח הזמנים שלך " אמרה לי צילה שלי, "דברים קורים בקצב שלהם". ואני, ממרומי הציניות וההתנגדויות שהיו לי לאמירות הוליסטיות כאלו - המוציאות לכאורה את השליטה במצב מידי, מידינו - נאלצת להודות שכך הוא. לטוב ולרע נראה שאנחנו יכולים לעשות המון אבל מהלך הזמן היקומי הוא שמכריע.
ומה אני בסיפור? איך נבחנת חברותי??
אני, שקיבלתי מדליית מקום ראשון בבריחה מחברים חולים, מלוויות ושאר מפגשים חברתיים מהסוג הקשה, חשה בפעם הראשונה בחיי, שמצאתי דרך לממש את חברותי. דרך ההקשבה.
הבדידות, כך מתברר, היא חלק מהמצוקה והקושי של אותם אנשים בתקופות כאלו. יש פער בין הרצון לשתף, לספר ולפרוק, לבין הפחד להעיק, להכביד, להרחיק ממך את חבריך. זאת ועוד, לא תמיד המעגל הראשון, המשפחתי, המקורב, פנוי ונכון לשמוע. בחלק מהמקרים דווקא אלו הקרובים חולקים את הקושי, הם חלק ממנו ובעצמם לא יכולים כרגע להכיל את האחר.
"עד כמה הכבידו עלייך הסיפורים שלי?" שאל אותי אתמול חבר "הכבידו!" עניתי בלי מחשבה, "אבל אני יכולה להכילם."
רציתי להגיד, לאלו שנמצאים בתקופת מעבר קשה כזו, "הי, את/ה לא לבד!" אבל כתבתי בעיקר לחברי האחרים, שפתוחים כמוני הבוקר לשמוע את ציוץ יונקי הדבש, להריח את ריח האדמה ספוגת הגשם או לטייל בדרך לבית הקפה על מרצפות העיר בחיוך על השפתיים - תסתכלו מסביבכם, אולי מישהו זקוק כאן לקשב, רק קשב.
* חייך וחיי, שירם של דודו ברק ובועז שרעבי בביצוע ריטה וגידי גוב [רצוי רק להקשיב ולהתעלם מהמצגת]