יש סיפורים שנכון להתחיל אותם דווקא מהסוף! וככה זה הולך:
אתמול בערב, עשרים גברים חסונים ניקו לי את הבית! כמו פעם, עם הרבה הרבה מים!
יתרה מכך, כל העניין קרה במהלך מפגש גברים בנושא התפתחות המצ'ו הישראלי!
מעשה שהיה כך היה:

חבורה של כעשרים גברים, רובם מבאי קהילת ניגון הלב במיטב שנותיהם, ארבעים וצפונה, התכנסה אמש בביתינו להרצאה מפי ד"ר מוטי זעירא ושיחה, על מצ'ואיזם בראי הציונות. הגברים התאספו כשבידיהם מאכלים שווים ומגוונים, ונעמדו סביב שולחן התקרובת דוגמים ממנו בכל פה. לפתע ברקו הברקים ורעמו הרעמים, וגשם זלעפות ירד משמים לארץ ואנו חייכנו במלוא פה מוגנים, ספונים בתוך בית חם ומגונן.

ואז..... משום מקום כאילו, החלו מים רבים, רבים מאוד, ממלאים את ריצפת הבית, עולים וגואים ולא נודע מקורם עד שהרים מי את עיניו וזעק "המזגן!"
... כאילו משהו פתח ברז מים טובים מתוך מזגן הסלון...ומיד
השתררה מהומה רבתי של זעקות: "דלי".."מגבים" "צריך להוריד את החשמל!", "שמישהו יזיז את השטיח", "חייבים לעלות לגג, דחוף, לגג..!"
ועוד ועוד קריאות מכל כיוון. והמים זורמים, המים זורמים....
בעל הבית חירף נפשו בטיפוס רטוב אל הגג ועשה שם מעשה במרזב הסורר תוך שהוא נרטב עד לשד עצמותיו. 


ובבית, בנתיים,
הופשלו שרווליים, כל מגב בן מגב, מטאטא ומטלית ומגבות גם, התגייסו הבנים לעצור את הזרם... 

וככה, בלי סוגיות מגדריות, בעליצות והתגייסות מוחלטת עשרים בנים, גברים, לוחמים ללא חת, גרפו מעייני ישועה ממרצפות הבית, ניגבו וצחצחו ואז התישבו להם במעגל ודיברו על הרגע בו הגבר הישראלי החדש, החלוץ, גילה שמותר לו להזיל דמעה. כן, כן, היה כנראה רגע כזה...

ואני?
אני חזרתי לשבת בינהם בסלון ביתי שצוחצח, על ספה רטובה קלות, לצד גיגית "ליתר בטחון" וחשבתי שבכלל לא צריך כאן מילים גבוהות, כי מי שראתה עשרים גברים מצחצחים בית אחד לא תדבר עוד על מצ'ואיזם גברי. לפחות לא ביומיים הקרובים!

                                                 באהבה ותודה גדולה לכל מי שלקח חלק...

"כמו שצחקנו לא בכינו שנים...."