היום ה' בתמוז, הוא יום השנה ה- 21 לפטירתו של אבי שעזב אותנו באופן פתאומי בהיותו בן 56 שנה בלבד. זה קורה לא מעט שמתים ככה פתאום ואין הרבה נחמה במצבים האלו חוץ מהזמן שחולף ומרכך קצת את הזיכרון ומקל מעט את הגעגוע. עיקר הגעגוע הוא זה למגע, לחיבוק, לנוכחות הפיזית, כי במקום של הרוח הוא תמיד קיים ונמצא.  

אבל לא זה מה שרציתי לספר...
כי אבא שלי, אחרי מותו, נתן לנו מתנה, מתנה ששנים רבות חלקתי אותה רק עם מעט מאוד אנשים, כאלו שהרגשתי שזקוקים לנחמה הזאת ועד היום אני לא יודעת עד כמה באמת הם מצאו נחמה בספור הלא יאומן הזה וגם התביישתי קצת..

התביישתי לספר סיפור כזה שאין בו שום דבר שנראה על פניו ממשי, כי יש משהו שהופך בעצם הסיפור הזה אותי ללמישהי שפעם חשבתי שהיא מוזרה ומשונה, אבל היום אני כבר לא רואה את זה כך יותר, היום אני מבינה שזה לא רק שלי ושנכון שאחלוק את המתנה הזאת עם כמה שיותר אנשים, כי המוות, נוגע בכולם, אין כמעט מישהו שלא חווה פרידה מאדם אהוב ולא שאל את עצמו את השאלה המתבקשת, מה קורה אחרי שמתים? האם יש שם משהו שאנחנו אלו החיים יכולים להתנחם בו ולמצוא בו תשובה. כי אבא שלי האמין שיש, שיש חיים אחרי המוות, אחרים מאלו שמוכרים לנו, אבל קיימים והוא הבטיח תמיד שאם יוכל ישלח יד ויוכיח שזה ככה.
לא האמנתי, מודה שלא האמנתי לו, אבל היום אחרי אני מאמינה.
זה קצת ארוך ומי שאין לו סבלנות אולי לא יקרא עד הסוף, אבל מי שכן, אולי, אולי יאמין גם הוא.
זה סיפור אמיתי, שום דבר לא הומצא, או שוכתב, כך זה קרה וכל מה שאני עושה פה זה רק לספר את זה.

חיים אחרי המוות.

הסיפור הזה קרה כבר לפני שנים רבות, אחרי שאבי נפטר. המוות שלו הפתיע את כולנו, הוא אושפז בבית חולים, אחרי אירוע לב שעבר, ואחרי תקופת התאוששות קצרה שוחרר הביתה למנוחה. 
הוא הרגיש מצוין, דיבר, צחק עם כולנו, אפילו חזר לעבוד מהמשרד שלו בבית, ואז לפתע, באמצע שיחת טלפון עם אחד הלקוחות, באמצע המשפט, הוא לא היה שם יותר. הלקוח, שהיה בטוח ששיחת הטלפון פשוט התנתקה, צלצל שוב, אחותי שהלכה לבדוק מה קרה, מצאה אותו יושב על הכסא, ליד השולחן, הטלפון שמוט בחיקו ועיניו עצומות, ככה, פשוט, ככה, בלי שום כאב, בלי סבל, בלי להרגיש בכלל, רגע פה, רגע שם. 

אז לא הייתה פרידה, לא הייתה התכוננות, לא הייתה ידיעה, רק העלמות פתאומית שכזאת. אבא שלי בשנות חייו האחרונות, היה מתעניין גדול בתחום ה"על טבעי", לימים סיפרה לי מישהי שהכירה אותו היטב שהוא היה הראשון שדיבר איתה אי פעם על הדברים הללו ופקח את עיניה לעולם שונה מזה שהכירה עד אז, מה שגרם לה בסופו של דבר להפוך ללמוד את התחום הזה ולהתחיל לעבוד בו. גם הדרך בה הגעתי אליה היא סיפור בפני עצמו, אך אניח לכך כרגע. 

בהיותינו, אני אחיותיי ואימי חבורת נשים ספקניות, לא לקחנו ברצינות את דבריו, אמא שלי במיוחד הייתה פוסלת בתוקף את כל הניסיונות שלו להוכיח לה שיש דברים בגו, היא פטרה את הכל כ:"שטויות, שאנשים כותבים בשביל למכור ספרים ולהרוויח כסף מאנשים" וזה היה סוף פסוק מבחינתה. אני הייתי קצת יותר פתוחה לשמוע, לא שהאמנתי לדברים, טענתי שאין הוכחה וכל זמן שאין לי הוכחה מדעית אני לא מאמינה בכלום, אך פה ושם, בכל זאת הוא היה מצליח להביא לי סיפורים שעוררו בי את המחשבה שבכל זאת יש כאן משהו שעדיין אין בידינו את הכלים המספיקים כדי להבינו, מקרה אחד שזכור לי במיוחד היה של אדם בשם אדגר קייסי, איש חסר השכלה פורמלית כלשהי מארצות הברית, שהיה נכנס לטראנס ומפיק ידע רפואי ברמה של כמה פרופסורים לרפואה ביחד, היו עוד כמה מקרים נוספים, שהוא נעזר בהם במלאכת השכנוע אשר פתחו אצלי סדק צר של ספק ותהיה לגבי העולם הזר והמוזר הזה. 
בכל פעם שהוא ואמא שלי היו מדברים על הנושא, השיחה היתה מסתיימת באופן קבוע במשפט המאיים: "יום אחד, אני אמות ואז אם תהיה לי האפשרות, אני מבטיח שאני אחזור ואוכיח לך שאני צודק", מפחיד קצת לא?, אבל את אמא שלי המשפט הזה כלל לא הפחיד, נהפוך הוא, הוא אפילו הצחיק אותה והיא הייתה מחזירה לו: "כן, כן, נראה אותך". יש אמרה כזאת באנגלית: "היזהר במה שאתה מבקש לך", אבל מי חושב על משפטים חכמים סתם כך בלהט הויכוח? זה בדרך כלל מסוג המשפטים שאת האמת הטמונה בהם אנחנו לומדים רק אחרי שחטפנו את המכה הכואבת. 

בששת ימי האבל, הציפו את הבית המוני אנשים שהכירו אותו ואותנו, לא היה לנו הרבה זמן לחשוב, רק בלילה בשקט, היו הכאב והגעגוע מציפים, הכי קשה הייתה התחושה שלא הספקנו אפילו להגיד לו שלום, לבסוף הגיע היום האחרון, היום השביעי ואנחנו תכננו לעלות לקבר ולהניח שם נרות ופרחים, כאשר הגעתי לבית אימי, היא פתחה לי את הדלת בפנים חיוורות כסיד, כאילו עוד שנייה היא צונחת, בידיה הייתה אחוזה מעטפת מנילה גדולה וחומה. אמא שלי אינה מסוג האנשים שמזדעזע בקלות והמבט הרדוף שהיה בעיניה הבהיל אותי ממש. 

"מה קרה?", שאלתי בחרדה, אחרי טלטלה רגשית כפי שעברנו, הכל רץ לך בתוך הראש בבת אחת, "שבי" היא אמרה לי, התיישבתי מיד והיא לידי, אוחזת עדיין בידיה בחוזקה את המעטפה, משהו באחיזה שלה במעטפה, נתן לי להבין שהיא קשורה ישירות לעניין. "מה זה?" שאלתי, "זה מאבא שלך", נעניתי בתשובה סתומה "מה זאת אומרת, מאבא?" , במקום תשובה היא פשוט תקעה את המעטפה לידי: "קחי, תפתחי". 

הסתכלתי על המעטפה, סתם מעטפה, גדולה ושמנה, לא משהו מבהיל באופן מיוחד, הפכתי אותה לצד השני ושם ראיתי, בכתב ידו של אבא שלי את המילים: "לידי X (שמה של עורכת הדין שמטפלת בענייני המשפחה שלנו) ומתחת: "לפתוח ביום השביעי למותי", בשלב הזה הסקרנות כבר הרגה אותי, אז פתחתי, נו, מה עוד יכולתי לעשות? בתוך המעטפה נחו להן חמש מעטפות, על אחת מהן היה כתוב: צוואתי, ועל כל אחת מהאחרות היה כתוב שם של אחת מאיתנו, שלי, של שתי אחיותיי ואחת הייתה מיועדת ל: אשתי, כלומר לאמא שלי. לא הבנתי את שורש הפחד, הנה, אבא שלי בכל זאת השאיר לנו משהו אצל עורכת הדין, שבטח הגיעה אתמול אחרי שהלכנו ומסרה לאמא שלי את המעטפה.

וכך נאספנו כולנו: אני, אחותי האמצעית והקטנה שעדיין התגוררה בבית, סביב המעטפה, כל אחת מאיתנו לקחה את המכתב האישי שלה והלכה לשבת ולקרוא אותו בפינה אחרת, היו אלו מכתבי פרידה, מעין צוואות קטנות ואישיות שאבא שלי, אינני יודעת מתי, הספיק לשבת ולכתוב, כנראה שהרגיש משהו ופשוט לא רצה להדאיג אף אחד, או שלא תאר לעצמו שהמוות יגיע כל כך מהר, רק כשסיימתי את הקריאה נזכרתי במצב הבלתי רגיל של אמא שלי, כשקבלה את פני, משהו מוזר מאוד היה כאן, משהו שדרש הסבר. פניתי אל אליה ושאלתי אותה מתי הביאה לה עורכת הדין את המעטפה, התשובה שקיבלתי ממנה היתה שהיא בכלל לא ראתה אותה, "אז איך מצאת את זה, מאיפה זה צץ?", שאלתי בתמיהה, זה משהו שאי אפשר היה שלא לראותו. בימי האבל החולפים, ערכנו חיטוטים רבים במגרות, בחיפוש של תמונות ישנות ואף אחת מאיתנו לא נתקלה במעטפה הזאת. 

היא החווירה שוב, המבט המבוהל חזר לעיניה והיא התחילה לספר, בלי להסתכל עלי, מבטה תקוע אי שם בנקודה דימיונית בחלל: "זה התחיל אתמול, הלכתי לישון והייתי נורא עייפה, כי היו המון חברים עד מאוחר בלילה. לא הצלחתי להירדם, כל הזמן התהפכתי במיטה והרגשתי שיש משהו שאני צריכה לעשות, קמתי, הסתובבתי בכל הבית ולא מצאתי כלום, אז חזרתי למיטה ונשכבתי, ככה שכבתי לי ופתאום, הרגשתי כאילו משהו מתישב לי על החזה, איזה כוח שמושך אותי לצאת החוצה מהמיטה, הייתי כבר עייפה נורא ומבולבלת ופשוט הלכתי לאן שזה סחב אותי, הגעתי לחדר העבודה של אבא והתיישבתי על הכסא, שלחתי יד ושלפתי את התיק ג'יימס בונד החום (לאבא שלי היה אוסף של תיקי ג'יימס בונד, בעלי מנעול עם קוד צופן, בהם נהג להחביא דברים שלא רצה שיראו שיש לו, בעקר היו שם בדרך כלל סרטים כחולים, אבל אולי היו דברים נוספים שחלפו שם במשך הזמן, אף אחד כולל אמא שלי, לא ידע את הצופנים לתיקים הללו ולכן תכולתם הייתה תמיד דבר עלום), הנחתי אותו על השולחן, סובבתי את הכפתורים של הצופן, פתחתי את התיק וזהו, זה מה שהיה בפנים" היא השתתקה, "נו, ואז מה עשית?" שאלתי אותה, "אז פשוט חזרתי חזרה לישון ובבוקר קמתי וחיכיתי שתגיעי לתת לך את זה, שתפתחי". 

לקח לי כמה שניות עד שעיכלתי את הסיפור שהיא סיפרה לי בקצרה כל כך. אמא שלי, הריאלית והמציאותית, משוטטת בלילה בבית, נמשכת על ידי כוחות מוזרים, שולפת מבין חמישה תיקים דומים זה לזה, תיק אחד מסוים ואז מבלי לדעת את הצופן מסובבת את כל הכפתורים נכון בניסיון הראשון ושולפת מתוכו מעטפה שעליה כתוב באותיות גדולות "לפתוח ביום השביעי" שהיה היום הנוכחי ובתוך המעטפה הזאת מונחת לה דרישת שלום אחרונה מאבא שלי, מעין מתנת פרידה, באותו רגע הרגשתי כאילו נחצו גבולות הזמן והמקום ואבא שלי שלח את ידו מן העבר השני ונופף לי לשלום בחיוך מנצח, תוך אמירת: "אמרתי לכן, הא!, עכשיו לכו תתווכחו עם זה". בראשה של אמא שלי חלפה כנראה אותה מחשבה בדיוק, שכן היא הסתכלה עלי ואמרה לי: "זה אבא שלך, עם השטויות שלו, מתאים לו לעשות משהו כזה" 

ואכן אין ספק שבעניין הזה לכול הפחות, הוא היה זה שאמר את המילה האחרונה וגם כבר לא היה יותר עם מי להתווכח. מאז אף אחת מאיתנו ובמיוחד אמא שלי לא מקלה ראש בסיפורים מסוג זה, למרות שלפעמים היא עוד אומרת לי: "אולי זה לא קרה?", אבל היא יודעת היטב שאיך שלא תסובב את זה, זה קרה ועוד איך זה קרה.


אין סוף דבר לסיפור הזה, הוא סיפור חיים וסיפורי חיים מטבעם מסתיימים רק עם תומם של החיים עצמם, אבל יש לו שני נספחים קטנים שאולי מן הראוי לספרם, שכן הדרישה לכך רבה ואני איני מקלה ראש בדברים כגון אלו. במשך למעלה משנה, היה ממלא אותי פחד עמוק וחסר הגיון לחלוטין, חששתי להימצא לבדי בבית גדל המידות של אימי ואבי, במיוחד בשעות שבהן כבר הייתה נופלת החשיכה. בכלל הסיפור הזה, היה דבר שנמנעתי מלספר ולא רק אני, בחוג משפחתי הקטן, נשמר הסיפור הזה בפי כולנו, אף אחת מאיתנו לא רצתה להיחשד כהוזה ושוגה בשרעפים, במיוחד אימי שסירבה באופן נחרץ לדבר שוב על מה שקרה לה באותו ערב. 


כך חלפו להן אי אלו שנים, יום אחד, הזדמנתי במסגרת עבודתי לבקר בבית, בעלת הבית, שכלה את בנה הצעיר שנה קודם לכן, בהיותו במסגרת שירותו הצבאי. היום שבו הגעתי לביתה היה יום השנה למותו, בעודי עוסקת בלקיחת מידות של ארגז התריס, אותו צריכה הייתי לכסות בכיסוי אומנותי לפי בקשתה, לא יכולתי שלא לשמוע את השיחה שהתנהלה באותו זמן בינה לבין המעצבת שבחברתה באתי. היא הייתה נסערת מאוד וסיפרה שמאז מותו של בנה היא חשה כל הזמן את נוכחותו סביבה ברגעים שונים, היא אמרה שהייתה נותנת את כל מה שיש לה, אם הייתה יכולה רק לדעת שטוב לו שם במקום בו הוא נמצא, היא סיפרה שהיא חולמת עליו בלילות ושהוא מרגיע אותה ואומר לה שאין לה מה לדאוג, שהוא מאושר ושעליה להניח לדאגה ולצער ולהמשיך לחיות את חייה. כששמעתי את השיחה הזאת, הרגשתי לפתע דחף בלתי מוסבר ממש לדבר אתה, יצאתי מן החדר שבו הייתי, ואמרתי לה שאני מצטערת, אבל לא יכולתי שלא לשמוע את המצוקה בה היא נמצאת ושאני רוצה לספר לה סיפור, אמרתי לה שאני לא יודעת אם הספור הזה ינחם אותה או לא, אבל שאני מרגישה שעלי פשוט לספר אותו וכך עשיתי, היא לא התנחמה במיוחד, אין נחמה בצער של אבדן מסוג שכזה, רק הזמן עושה את שלו, אבל נדמה היה שהוקל לה במקצת.

באותו יום כששבתי אל ביתי, בעודי יושבת מול המחשב וגבי אל חלל הבית, נשמע לפתע מאחורי קול נפץ אדיר, הייתה זו שעה מאוחרת, כל בני הבית כבר היו במיטותיהם, התריסים היו מוגפים והאור היחיד שדלק היה האור שמעלי, כאשר הסתובבתי בבהלה לראות מה מקור הרעש, ראיתי מאחורי על הרצפה, מסגרת מוקפת בשברי מראה מנצנצים, המסגרת הזאת, עמדה כבר שנים רבות על כרכוב גבוה במרכז הבית, מקום בו איש אינו נוגע, הכרכוב עליו עמדה הוא כרכוב רחב מידות מבטון יצוק שהקבלן שביצע את עבודות הבניין בבייתנו, התעקש להתקין. לא היה שום דבר שיכול היה לגרום לנפילת המראה משם, לא רוח מקרית שחלפה, לא מישהו שהזיז אותה בטעות, היא פשוט נפלה, סתם כך, בלי סיבה הנראית לעין. התבוננתי בשברים הפזורים וחייכתי, באותו רגע, ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון, בשבילי, עד כמה שישמע הדבר הזוי, הייתה זו עוד נגיעה קטנה מעבר לזמן שלחשה באוזני, זה בסדר, טוב שסיפרת.

זה עדיין לא סוף דבר, כפי שאמרתי סיפורי חיים אינם דבר שיש לו סוף ממשי. עברו עוד אי אלו שנים ובני הצעיר, ששמו כשמו של בנה המת של אותה אשה התגייס לצבא, הוא שרת במסלול בו הוצב בכל פעם בבסיס צבאי אחר, אחד הבסיסים בהם שהה, היה ממוקם באזור קרית שמונה, בסיס נח"ל ובמסגרת אירועי יום הזיכרון, בו נשלחים חיילי היחידה לבתי הקברות השונים הפזורים ברחבי הארץ, על מנת לחלוק כבוד למתי היחידה, נשלח בני לבית הקברות הצבאי שבעירנו.

אותו יום דיברתי עם חברה משותפת שסיפרה לי שלצערה הרב לא תוכל להגיע לאזכרה של אותה אישה אצלה הייתי בזמנו, בנה הצעיר היה אחד מחבריו הטובים ביותר של הנפטר והוא אינו נמצא בארץ והיא הצטערה צער עמוק על כך שאיש ממשפחתה לא יהיה שם. אני כבר מזמן שכחתי את פרטי המקרה, אך לפתע בזמן השיחה, נזכרתי שבנה של חברתי שירת גם הוא ביחידה השייכת לנח"ל, משום מה די היה בפרט קטן זה כדי לעורר בי תחושה, שיש כאן עוד משהו, כאשר שב בני הביתה, שאלתי אותו, מי היה החיל שבלווייתו השתתף, השם שבו נקב, היה שם בנה של אותה אישה, לאחר בירור נוסף, הסתבר כי הבסיס שבו שהה בזמן ההוא היה אותו בסיס בו שרתו בנה של חברתי ובנה של אותה אישה. 

זהו, ביקשתי מחברתי שתספר לה, שהחייל הצעיר שבא מטעם היחידה לחלוק כבוד לבנה, היה לא אחר מאשר בני שלי ושתאמר לה את שמו של בני. 

איו לי עוד מה להוסיף על כך, כל אחד יתבונן בספור ויחשוב את מחשבותיו, אחד יאמר שהכל מקרי בהחלט, אחד ימצא בכך נחמה על אובדן משלו, אחד אולי לא יטרח לקרוא אפילו עד הסוף ויאמר כי אלו דברי הבל. אני לא יודעת אילו אפשרויות נוספות יש, אך הן רבות כמספר האנשים הקוראים דברים אלו. אני יכולה רק לומר מה אני, זה הדבר היחיד שעליו אני יכולה להעיד בפה מלא ואני יודעת, שיש בעולם אהבה ושיש בעולם נחמה וכל מה שצריך אדם לעשות, הוא לפתוח אליהם את ליבו ולתת להם להיכנס פנימה. וזה הכי פשוט והכי קשה בעולם, בעת ובעונה אחת. 

טל גבעון, אומנית, אמא לשלושה ילדים שמגדלת חתול וכלב,
לומדת כל יום מחדש לפתוח את המתנה שקיבלתי,
לומדת לאהוב.