בדצמבר החולף, העבירה גליה בר אור את תפקידה כמנהלת ואוצרת ראשית של המשכן לאמנות עין חרוד. את פרישתה, כמו גם את 30 שנות הניהול של המשכן, עשתה גליה במחשבה מעמיקה, בהתכוונות מלאה ובצניעות, שומרת מכל משמר על המקום היקר כל-כך לליבה מטלטלות ורעידות שלא יווצרו בו סדקים ושתמשיך השכינה למלא את חלליו המוארים.

זכיתי לצפות בה מרחוק ומקרוב  עובדת את האמנות ולא פחות מכך את האנשים - בעיקר נשים - שחלקו עימה את הדרך הארוכה, את היוצרות והיוצרים שגילתה וחשפה והאירה באור יקרות ואת אלפי האנשים והילדים שינקו בשקיקה מהיופי, העניין והאתגר האמנותי שאגדה לתערוכות, מיצבים ואירועי תרבות עבורם, הקהל. 

גליה בר-אור היא האושפיזה שלי - 

שקט מסביב. אני במשכן,
נעים להסתובב כאן, גם כשריק מאדם...
פשוט לאסוף את השק מלוא חופן היד.

מרחוק, שובל של חצאית מתנפנפת, תנועות קלילות שמסדרות, בהילוך נחוש, עוד פרט קטן בדרך אל התמונות הגדולות..  גליה הגיעה בבגד רך, שיערה מונח על כתפיה בפשטות כובשת, כמה היא שמחה לראות הכל מסביב,  כאילו באה לבקר את התנוקות החדשים והטריים שלה.

כבת תל-יוסף הייתי באה לכאן הרבה בילדותי עם שאר הילדים, תחילה עם הגננות, ואחר כך עם המורות.
זה היה מסלול קבוע ,חינוכי כזה. נגיעה לא מחייבת באמנות. לא מחייבת אבל עם כוונה מושקעת.
בעיקר בקרנו באולם היודאיקה, והבטנו בתערכות של פעם....

לימים, כשהתפזר בית הספר, וגם אנחנו הלכנו לדרכנו - הגעתי שוב אל המשכן, מגלה את יופיו מחדש, ואת גליה. זו היא שהפכה בשבילי את המקום הזה למטמון בלתי נדלה של יופי, ורצינותה של האמנות.
בצעדים משתאים, בשוטטות מלאת קסם, כשאני מסתובבת שם כבתוך שלי, גיליתי בזכותה, שאני מנכסת לעצמי מתנה. הרגשתי שאני מקבלת על כף היד את הקורס האוניברסיטאי הזה שתמיד רציתי - "סודותיה הקסומים של האמנות".

וכך, לאורך כל השנים, כשמתפתחת בין שתינו ידידות מאם הדרך , היא הגישה לי - כמו לרבים אחרים - על כף היד את "הפרפר" הזה שאהבה לתאר בשיחי הגלריה - שכנפיו מהדהדות ענין ויופי בכל האולמות שטופי האור - ושאין גבול לכמה אפשר עוד לדעת ולשמוע על קיומה של האמנות בחיינו.

גם כשנפתחו מפגשי "פריחה" במשכן, ובהן רקמו ביחד עדית וגליה את הענין חזר הדבר על עצמו:
בשתי וערב קסום ומיוחד - השתלבו להן התערוכות שנפרשו בכל פעם מחדש, בתכני המפגשים, מעוטרות במעדני שולחן , אנינים, יפהפיים....ועל הכל היה נסוך מין רוך כזה ואצילות - שפתח לכולנו את הלב שוב ושוב ושוב.

ההתמסרות של גליה לאורחות מפגשי הנשים באה לידי ביטוי לא רק במאור הפנים בהם קיבלה אותן אלא גם בהדרכות מעמיקות בכל התערוכות שהוצגו. אף פעם לא נראה היה שמשהו אחר מעמיס או טורד את לוח הזמנים שלה והחשיבות הזו יוחסה במידה שווה לאוצרים חשובים, לאורחים מחו"ל ולחברים מכל המגזרים בארץ שידעו שאצלה תמיד הקשב קיים לעשייה משותפת, ליצירה. 

רבות נכתב על התגלגלותה לתפקיד בגיל צעיר יחסית ועל המעמד המכובד שהצליחה בעבודת צוות עקבית ובהתמדה וחריצות וחכמה לאין קץ להקנות למשכן הזה שהיה בעיניה כמקדש. היא הצליחה להיות קיבוצניקית בת קיבוץ עין חרוד ואשת העולם, אישה פרטית מאוד ואשת העולם, דמות חזקה וביצועיסטית בשיטות ניהול פמניסטיות מצמיחות. 
משתאה התבוננתי, כמו רבים אחרים, בשיעור הזה. 

איך אגמול לגליה על המתנה המופלאה הזו, לצעוד לליבו של המשכן, כאל ביתי, ולהתמלא בכל הידע, הסקרנות והיופי הזה שהיא נסכה לתוכו - פשוט אזמין אותה לסוכתי, וכך, בין רימון לתפוח תוך שאנו אוכלות, מתחת סכך חגיגי, קומפוט טעים כמחווה לאמהותינו - נפטפט אולי על חצאית הפליסה היפהפיה שלה, על מיזמי האוצרות שהיא לוקחת בהם חלק ברחבי העולם מאז העבירה את המשכן לידיו הבוטחות של יניב שפירא. אולי נאמר גם כמה חבל שאצלנו בקיבוצים הופכות המדרכות לכבישים, והבתים כבר גבוהים מהעצים, והדשא הגדול ש"נשפך" מבית טרומפלדור עד הגלבוע, הפך למגרש חניה, מלא בכלי מנוע... או שנתרגש ביחד כי בקרוב יצא למסכים סרט שיספר על נפלאותיו של  ביקלס, אדריכל האור, שתיכנן ובנה את המשכן לאמנות בעין חרוד [ביתה] ואת בית טרומפלדור בתל יוסף [ביתי],  ויהיה זה בבחינת: "לכל מראה נושן יש רגע של הולדת".

שם בסוכה, אגיד לה תודה,
שמתוך העולם כולו שבחופן ידה,
שמה קצת גם על כף ידי.


ספירת יסוד מייצגת את החיבור בין שמיים וארץ, ואת המעבר בין רעיון למעשה. היא הכוח שמאפשר לאידאות האלוהיות להתגשם במציאות, ובה מתבצע המעבר מהעולם הרוחני לעולם הגשמי...הספירה מקושרת גם לדמותו של יוסף הצדיק וליום שישי. [ויקיפדיה]


ציפי בנציון
"מזה שנים, אני שותפה במינוי לא פורמלי, לקשט יחד עם ילדי תל יוסף פינות נשכחות, וכך הן זוכות לפריחה שכזו.אמנות ואסתטיקה של הסביבה,חשיבה חברתית ועשייה פשוטה, הם בנפשי, ואני משתדלת לתת להם את ידי."