שמה היה תמר, שם שמרמז על יופי ומתיקות. בעולם בלי סוכר מעובד וחקלאות מתועשת פרי התמר היה ממתק נדיר ויקר - וגם הגברים בחייה של תמר התייחסו אליה כאל ממתק, ממתק מיני נדיר שלא רוצים שיגמר או יתקלקל. לכאורה החיים היו אמורים להיות מתוקים: כלה צעירה ויפה, חתן עשיר ומיוחס - בנו של יהודה בן יעקב - ורקע רומנטי של אוהלים ומדבר. אבל משהו לא טוב קרה שם, משהו שטיבו לא מחוור.

ער, חתנה של תמר, היה רע בעיני האל ומת בחטאו. לא ברור מהו הרוע שבו מדובר, אבל עולה ממנו צחנה של עוול מיני. התלמוד הבבלי מעלה אל פני השטח את מה שהטקסט המקראי מרמז עליו: "ער ואונן שמשו שלא כדרכן  [...] ער מה טעם עבד הכי כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה" (מסכת יבמות דף לד ב) ער חס על יופיה של כלתו הצעירה, הוא לא רוצה שתתעבר ושיופיה "יתקלקל" בלידות והנקות. הוא משמש אתה שלא כדרכה, שלא כדרך הטבע, הופך אותה לאובייקט מיני ומונע ממנה את הפוטנציאל האמהי שלה. הוא נענש על כך במיתה חטופה ואחיו אונן "נקרא אל הדגל".

לפי המנהג הקדום של הייבום אונן אמור לשאת אותה לאשה, לעבר אותה ולהכיר בבנה הבכור כבבנו ויורשו של אחיו המת. אבל אונן לא מעונין להעמיד לאחיו המת זרע, וליצור לעצמו תוך כדי כך מתחרה חדש על הבכורה והירושה השמנה שנפלה בחיקו כבהיסח הדעת. גם הוא משתמש בכלה הצעירה להנאותיו המיניות, אבל מונע ממנה את העבור ואת האמהות. גם הוא נענש במוות. יהודה, האב השכול, שולח את הכלה "הורגת הגברים" חזרה אל בית אביה. לכאורה היא אמורה לחכות שם עד ששלה, הבן השלישי, יגדל ויישא אותה לאשה - אבל ליהודה אין שום כוונה להרשות ל"אלמנה השחורה" המקוללת להמית גם את בנו השלישי כמו שהרגה את שני בניו האחרים.

תמר יושבת בבית אביה ומחכה, צייתנית וסבלנית, להחלטת הגברים שמפתחות גורלה נמצאים בידם. אבל משהו קורה לה, משהו טריוויאלי לכאורה. מישהו מבשר לה שחמיה, יהודה, יורד תמנתה לגוז את הצאן. הבשורה הסתמית, היומיומית, הזו מצליחה איכשהו למוסס את מסך ההכחשה. תמר מבינה פתאום שגורלה נחרץ, שאין לגברים שעליהם השליכה את יהבה שום כוונה לגאול אותה מאלמנותה ולהחזיר אותה אל מעגל הנשואין והאמהות. כאן מתרחש הרגע המכריע בעלילה, הרגע שמקשר את תמר אל ספירת מלכות והופך אותה לאמה המיתולוגית של שושלת בית דוד.

תמר מסירה מעליה את בגדי אלמנותה, ואתם גם את זהותה הקורבנית והפסיבית. היא מתעטפת בבגדי זונה - הסמל של האשה המקוללת אך בת החורין - ויוצאת לפתות את חמיה ולאלץ אותו במרמה לקיים את חובתו כלפיה ולאפשר לה להיות אם בישראל. הסכון שהיא לוקחת הוא עצום: כשנודע ליהודה שהיא "הרה לזנונים" הוא מצווה לשרוף אותה על המוקד. התושיה שלה מצילה את חייה, אבל גם מאלצת את יהודה להכיר בטעותו ולקחת אחריות על מעשיו: "צדקה תמר ממני!"

תמר ממליכה את עצמה למלכה כשהיא מתעטפת בבגדי זונה. היא הופכת את עצמה מאובייקט לסובייקט, מכלי ביד הגורל למי ששולטת בגורלה שלה. תמר מפקיעה את גורלה מידי הפטריארכיה וחוזרת אל העולם הפטריאכלי (הברירה היחידה שלה...) מעמדה של כח ועוצמה. תמר היא אבטיפוס חשוב ונערץ של האשה המודרנית, שלא מחכה שהגברים יחליטו בשבילה, יעשו לה טובה, יואילו בטובם לחונן אותה. היא יוצאת וכובשת את מקומה בעולם - אשה, אם ומלכה. לכבוד הוא לי להזמין אותה השנה לסוכה כאושפיזה!


"מלכות, הקרויה גם "שכינה" או "כנסת ישראל", משולה לנקביות ומקושרת לאישה. היא קולטת מ"יסוד" את שהואצל ומעבירה אותו לתוך העולם הממשי. ספירת "מלכות" מקושרת גם לדמותם של דוד המלך ושל רחל." ויקיפדיה



רובי [ראובן] נמדר,
סופר ומתרגם ירושלמי המתגורר בניו יורק ב 15 השנים האחרונות. ספרו החדש ״הבית אשר נחרב״ יצא לאור השנה בהוצאת כנרת זמורה ביתן