אחותי הקטנה
טל כפיר שור


בַּלַילה לִפנֵי שיָעֵל נולדה הֵעירו אותי, הִלבּישו לי אֶת המעיל האדום ונסענו לַבַּית של סבא וסבתא. אני נִשארתי לִישון שָם, ואימא ואבא נסעו לְבית החולים. בַּבּוקר אבא בא לָקַחַת אותי לַגן ושָאל איזוֹ מתנה אני רוצָה לִכבוד האחות הקטנה שנולדה לי. אמרתי לו: "מסטיק בָּאבָּאלִישֵס". הוא צחק ואמר שאני יכולה לִבחור מתנה גדולה יותר, אבָל לא רציתי. הייתי בת ארבע וחצי, וּמסטיק נִראָה לי מתנה מצוינת. עצרנו בַּמכּוֹלֶת וקנינו גם קופסה של שוקולדים בְּצורות של חיות לְחַלֵק לַילדים בַּגן.

נר שמיני, ב' טבת תשע"ג

בְּבוקר יום האַזְכָּרה ליָעֵל לִפנֵי כמה שָנים, בִּזמן שֶשָטפתי כלים בַּמִטבּח שמעתי שאומרים מֵאחורַיי: "תִראי איך היא דומָה לה". חשבתי לעצמי שאנחנו לא באמת מאוד דומות. אולי בַּתנועות וּבַדיבור יותר מִבַּמַראֶה החיצוני. אבָל מִפּנֵי שיָעֵל מֵתָה קרובֵי המשפחה מִתְפַּתִים לִמצוא נקודות דִמְיון בֵּינינו. כאילו יש בזה משהו שמְבַטֵל קצת אֶת המָוֶות והופך אותו לְמַפחיד פחוֹת.  


סיפור אמיתי על שריפה
בשבת לפנות ערב, ביציאה מבית הקברות, ראינו שהקוצים בשולי הפרדס עולים באש. שריפה קטנה. אחרי שגמרנו לשפוך את כל המים שהיו לנו באוטו, עדיין היו ריצודים לוחשים שלא כבו. חייגתי למכבי אש (והגעתי קודם בטעות
             לתקליט של חברת חשמל..) אמרתי לאישה "אני על הכביש שמוביל לבית הקברות ויש כאן שריפה קטנה. אפשר  
             לשלוח כבאים?" והאישה שאלה "מה את עושה בשבת בבית הקברות?". (לאסיפרתילה)


חלום
אימא ואני עומדות במטבח, היא שוטפת כלים. אני עונה לטלפון שמצלצל, בצד השני מישהי מהבסיס. היא מסבירה לי דברים על תרגיל שעושים בבסיס, שצריך להביא אנשים מהבית והם לא יודעים על זה עד הרגע האחרון.
היא מדברת הרבה זמן ובינתיים אני חושבת 'למה היא מספרת לי את הדברים האלה? אני כבר לא בצבא'.
בסוף היא אומרת 'אני יודעת שזה אולי יהיה לך קשה, אבל המפקד שאל אם תוכלי לבוא לפה ביום של התרגיל ולספר על המוות שלה'.
איכשהו גם אימא שומעת שזה מה שהיא אומרת (למרות שעד עכשיו היא הייתה עסוקה בכלים), היא מניחה את המגבת שהייתה לה ביד ונשענת קדימה על המשטח, מתכופפת אל הכיור.
אני מורידה את השפופרת מהאוזן ואומרת לה 'את לא תאמיני, אבל עד עכשיו חשבתי שהיא אצל סבא וסבתא'.
כשאני מחזירה את השפורת כדי להגיד את זה גם לטלפון, היא כבר לא שם.  


נִדמֶה לי שאני מצליחה להבין מִדֵי פעם, לִרְגעים, שהמָוֶות של יָעֵל הוא סוֹפי, שבּאמת לא ניפָּגש שוב לְעולם כמו שֶהָיה כְּשֶהיא חיה. אני מַמשיכה לִפגוש אותה, או אֶת הזיכָּרון שלה, או אֶת ה"אֵין יָעֵל".
זה מְבַלבֵּל, מִפּנֵי שהמָוֶות שלה מְשַנֶה אֶת סוג המִפגָשים שלנו, אבָל לא אֶת עֶצֶם הקִיוּם שלהם.
אני מִתגַעגַעת לְמִפגָשים אַקְרָאִיִים, מִפגָשים שֶהִתרַחשו כמעט כִּבְדֶרך אגב בְּחַיֶיהָ, ואִילוּ עכשיו הם סוג של נֵס, פִּלְאִיִים וּמְרַגְשים.

דברים ואֵירועים שהיו לִפנֵי המוות של יָעֵל מְקַבּלים אחריו מַשמָעוּת נוסֶפת, איזה כּוֹבֶד שלא היה קַיָים בהם קוֹדֶם. הם מַזכּירים לי שוב וָשוב איך קודֶם הכול היה פשוט יותר. היה פשוט יותר להִיפָּגֵש כְּשֶמִתעוֹרֵר גַעגוּע, או אפילו רק להִתקַשֵר וּלדַבּר בַּטֵלֵפון בלי סיבה מיוחדת, רק להגיד שלום. היה פשוט יותר כְּשֶלַחֲפָצים לא היתה מַשמָעוּת סִמְלית שנוֹסְפה להם. הם היו רק הם עַצמָם, בלי לִהיות מַזכֶּרת אחרונה שֶיֵש לִנצוֹר. אני מִתגַעגַעת לַפַּשטוּת הזאת, לַקֶשר שאֵינו מִתקַיֵים בְּאֶמצָעוּת הזיכָּרון בִּלבד, לָאֶפְשָרוּת להִתחַבֵּק באמת ולא רק לדַמיֵין וּלהִתגַעגֵע.  


יָעֵל היא גם הדודה של הַיְלדוֹת שלי. שתיהן נולדו אחרֵי שֶהיא מֵתָה. אני מִצטַעֶרת שהיא לא פגשה אותן, שלא הייתה איתי בַּהִתרַגשוּת לִקרָאתָן, ועכשיו בַּהִתפַּעלוּת מֵהן. וַאני גם מִצטַעֶרת בִּשבילָן, שהן לא מַכּירות אותה אֶלָא רק אֶת הזיכרון שלה דַרכִּי, אֶת הסיפורים עלֶיה ואֶת התמונות. נִראֶה לי שֶיָכלה לִהיות להן דודה משוּבַּחת, שֶהָייתה עושָׂה אִיתָן דברים שעושׂים עִם דודה ולא עִם אימא, ואחַר כך הן היו חוזרות וּמְסַפּרות לי בְּהִתרַגשוּת מה עשׂוּ (או אולי היו שומרות אֶת זה בְּסוד).
 

אם יש משהו שאני שונאת, זה שאומרים לי 'היא לא היתה רוצה'.  


לא נוחה לי, ההתחלקות בזכרונות. זה לא משהו שנעים לי, השיתוף הזה, של אנשים אחרים במשהו שאמור להיות זכרונות שלי, או שלי ושל יעל, או שלי ושל יעל ושל ההורים שלנו. משהו שהוא כל כך פרטי, לא משהו שעושים ממנו סרט.


הזמינו אותי לבוא עם הסרט '2' לפסטיבל סרטי סטודנטים במינכן. טסנו אז, רוני ואני, בנובמבר למינכן. היה קר-קפוא ואספו אותנו משדה התעופה במכונית עם מושבים מחוממים. בין ההקרנות טיילנו ברחובות הקפואים, קנינו בוטנים בקרמל בקונוס נייר ואכלנו מרק בלחם. ראינו ילדים קטנים עטויי כפפות וכובעים משחקים בשלג, היה תענוג. וכל הזמן חשבתי, 'אני נהנית מזה. איך זה יכול להיות שאני נהנית מזה?' והתשובה היחידה שהצלחתי לענות לי הייתה שאני חיה. 





טל כפיר שור
טל כפיר שור
,
חברה בפורום משפחות שכולות ישראלי-פלסטיני בעד שלום.  
חיה בירושלים עם בת זוגה רוני ושתי בנותיהן.  

לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏כואב, נוגע, מרגש. תודה טל. ‏נועה ‏@ 15 דצמ 2012 23:39