נעמי רייכמן
ב-14 בנובמבר, בדיוק לפני חודש, כתבה מ', חברה שלי, על קיר הפייסבוק שלה את המילים האלה:
"שבע שנים רעות עברו על י'. הוא נולד בבית בחודש שישי להורים לא מתפקדים, וכל שבע שנותיו בילה רק בבתי חולים ובמוסדות. הוא סבל משיתוק מוחי רב מערכתי, הוא לא דיבר, לא אכל בעצמו, לא שמע וכמעט לא ראה. הוא היה יפה עיניים עם ריסים ארוכים וטיפלו בו בחום גם מתנדבות של חיבוק ראשון ובראש ובראשונה ר' המופלאה שלא נטשה לרגע. היא צריכה להדליק משואה ביום העצמאות!
"שבע שנים רעות עברו על י'. הוא נולד בבית בחודש שישי להורים לא מתפקדים, וכל שבע שנותיו בילה רק בבתי חולים ובמוסדות. הוא סבל משיתוק מוחי רב מערכתי, הוא לא דיבר, לא אכל בעצמו, לא שמע וכמעט לא ראה. הוא היה יפה עיניים עם ריסים ארוכים וטיפלו בו בחום גם מתנדבות של חיבוק ראשון ובראש ובראשונה ר' המופלאה שלא נטשה לרגע. היא צריכה להדליק משואה ביום העצמאות!
"זכיתי גם אני להיות איתו ימים רבים, לנשק אותו, ללטף אותו והוא רק שכב. תינוק שגדל לילד, לפעמים השמיע קולות, לפעמים הביט בי בזווית העין, לפעמים אפילו צחק. אתמול בלילה נקבר לבדו בודד כי מחלקת החסויים של מדינת ישראל לא טרחה להודיע לאף אחד על מותו. י', ילד נפלא שניצח את הסטטיסטיקה שבע שנים ובלילה נדם. ועליו באמת אפשר להגיד עכשיו שהוא נח בשלום על משכבו".
אני לא מבינה במעשי גבורה. אני לא יודעת להגדיר מעשי גבורה זולת ההבנה שיש מעשים שאני לא מסוגלת לעשות. למה? כי אני פוחדת להתמודד עם מה שהם מביאים.
גבורה מבחינתי, של גברים ונשים (לא יודעת לעשות הפרדה מגדרית וגם לא מעוניינת בכך), היא האבירות והאצילות של היום יום. האצילות שדורשת הקרבה שקטה ולעתים קרובות גם חשאית. אצילות שמשמעה רשת אנושית של ביטחון. שאדם יודע, גם אם הוא לא מודע, שיהיה מישהו שאכפת לו. אני חולמת על גבורה חברתית כזאת. כמו של מ' ור'. נשים כמוהן מסמנות דרך אזרחית של אור בשביל כולנו.
חג שמח!
נעמי רייכמן, עיתונאית ופעילה בקבוצת מרק לוינסקי