כשמשהו לא טוב קורה לילדה שלי אני מתרסקת. השמיים מתקדרים באחת וצונחים לעבר האדמה מתקרבים ככה שנשאר מעט, מעט מדי אויר בין לבין.
כל הווייתי מכוונת אליה, למשבר שלה, לסבל שלה. אני לא מסוגלת לחשוב על כלום...מלבדה!
כשמשהו קורה לילדה שלי נראה לי שאיש בעולם לא סובל יותר ממנה, ממני, ממשפחתינו. הרגשה חונקת ומאחדת כאחד. כולנו בשבילה. כולנו בתמיכה הדדית, משפחתית. כמו דבוקה של נמלים עמלות שיודעות שזמנן קצר ומלאכתן מרובה.
אבל כשמשהו קורה לילדה שלי העולם, היקום, הקרמה מביאים לפתחי את כאב האחר.
עוד ועוד סיפורים.
עוד ועוד מקרים:
הגר, שכנה מלאכית, שהסרטן לא רצה להניח לה. והיא בחיוכה ובעוצמתה ניצחה אותו. ניצחה גם בחייה הטובים, הקצרים...קצרים מדי, וגם במותה. כמו בשליחות אחרונה, בצוואתה המוסיקלית שליוותה את קבורתה בצלילים ובלי מילים, הגר קישרה וחיברה אנשים, מכל מעגלי חייה, לעוצמות שלה, לצלילים שליוו את חייה, לאהבותיה.
ובן של חברה שנאבק שנים רבות בגידול עיקש בראש והנה כשהוא אוטוטו מנצח, כשעוד ניתוח עבר ותרופה חדשה על הפרק, כשהאופק נראה אופטימי לרגע, הוא נתקל בקושי לא צפוי בהשכרת דירה, כי מי יבחר שוכר חולה? מי ישכיר דירתו לנכה/ חד הורית/ תשוש נפש / אדם חולה?
או אחייניתי הצעירה שהתמודדה באומץ ועקשנות עם רגישות לגלוטן וכל המגבלות שהרגישות הזו נושאת איתה, ופתאום נוספה לה לסל המתנות שלה גם סכרת. ופרוסת לחם בריבה כמו שאכלתי כרגע -הנאה בסיסית כל כך לרובינו - לא תהיה חלק מתפריט חייה. וזה עוד מבלי לדבר על בדיקות והשגחה ומאבקים ברצונות וחשקים.
נערה צעירה. קשה.
שאמשיך???
אומרים שאשה בהריון רואה סביבה רק נשים הרות. ואני?
את תוצר ההריון ההוא, לפני 14 שנים, אני עוטפת אהבה ודאגה ותקווה. יודעת שמה שלפנינו הוא קשה אבל מקומי וזמני וחולף ומדרג הסבל של הסובבים אותי מזכיר לי שהחיים יפים. הם יפים בזכות המתמודדים שהאנרגיות שלהם מפריחות רקפות בסוכת האבלים, מזריחות את השמש בחודשי החורף, מחממים את הלב בחברות, משפחתיות ואהבה.
רק בריאות.
כשמשהו קורה לילדה שלי נראה לי שאיש בעולם לא סובל יותר ממנה, ממני, ממשפחתינו. הרגשה חונקת ומאחדת כאחד. כולנו בשבילה. כולנו בתמיכה הדדית, משפחתית. כמו דבוקה של נמלים עמלות שיודעות שזמנן קצר ומלאכתן מרובה.
אבל כשמשהו קורה לילדה שלי העולם, היקום, הקרמה מביאים לפתחי את כאב האחר.
עוד ועוד סיפורים.
עוד ועוד מקרים:
הגר, שכנה מלאכית, שהסרטן לא רצה להניח לה. והיא בחיוכה ובעוצמתה ניצחה אותו. ניצחה גם בחייה הטובים, הקצרים...קצרים מדי, וגם במותה. כמו בשליחות אחרונה, בצוואתה המוסיקלית שליוותה את קבורתה בצלילים ובלי מילים, הגר קישרה וחיברה אנשים, מכל מעגלי חייה, לעוצמות שלה, לצלילים שליוו את חייה, לאהבותיה.
ובן של חברה שנאבק שנים רבות בגידול עיקש בראש והנה כשהוא אוטוטו מנצח, כשעוד ניתוח עבר ותרופה חדשה על הפרק, כשהאופק נראה אופטימי לרגע, הוא נתקל בקושי לא צפוי בהשכרת דירה, כי מי יבחר שוכר חולה? מי ישכיר דירתו לנכה/ חד הורית/ תשוש נפש / אדם חולה?
או אחייניתי הצעירה שהתמודדה באומץ ועקשנות עם רגישות לגלוטן וכל המגבלות שהרגישות הזו נושאת איתה, ופתאום נוספה לה לסל המתנות שלה גם סכרת. ופרוסת לחם בריבה כמו שאכלתי כרגע -הנאה בסיסית כל כך לרובינו - לא תהיה חלק מתפריט חייה. וזה עוד מבלי לדבר על בדיקות והשגחה ומאבקים ברצונות וחשקים.
נערה צעירה. קשה.
שאמשיך???
אומרים שאשה בהריון רואה סביבה רק נשים הרות. ואני?
את תוצר ההריון ההוא, לפני 14 שנים, אני עוטפת אהבה ודאגה ותקווה. יודעת שמה שלפנינו הוא קשה אבל מקומי וזמני וחולף ומדרג הסבל של הסובבים אותי מזכיר לי שהחיים יפים. הם יפים בזכות המתמודדים שהאנרגיות שלהם מפריחות רקפות בסוכת האבלים, מזריחות את השמש בחודשי החורף, מחממים את הלב בחברות, משפחתיות ואהבה.
רק בריאות.