הזכרון נראה כעוגת - Mille-feuilles
השכבות נפרשות זו על זו, נצמדות לקרם האוורירי שנמרח בינהן, מחפות במתיקות רכה על קושי ופריכות.

יותר מעשרים שנה עברו מאותו מסע ארוך, שוחק, מתסכל וכואב שיעדו האחד והיחיד היה הבאת ילד.ה לעולם. מסע שאצלינו - וזה לא ברור בכלל - הוכתר בהצלחה יתרה.

אני לא יודעת אם יש הבדל בין מי שמתקשים כבר בהריון הראשון ואלו שפוגשים את זה בסבבי הילודה הבאים אבל האמירה שלי, לעצמי ולסביבה הייתה - "לפני ארבע שנים הריתי והבאתי ילד אחד לעולם, אין מצב, לכל הרוחות, שאינני מצליחה להביא לו אחות או אח?!" כל מהותי נאבקה בהכרה שיש פה מכשול. לא קראתי, לא חיפשתי תשובות, לא הסכמתי לקבל עצות.

שנים של התכחשות למציאות שדינן להסתיים ללא תוצאה, ואז, בשלבים סיזיפיים, מתחיל המסע הרפואי שכל מי שעברו "טיפולי פוריות" מכירות ומכירים היטב. דרך חתחתים מלאה זריקות ומחטים, תרופות ורופאים, תורים, חירפוני הורמונים, תקוות ואכזבות.  והסיפור, אצל כולן.ם, הוא אף פעם לא פשוט או קצר ואצלינו הוא חצה יבשות וימים וגם משפחות.

וראו זה פלא, ה כ ל, כל הדבר הארוך והמיגע הזה התכסה בחת כשהגיעה הפעוטה לעולם, והאושר, כמו קרם פטיסייר ונילי דביק ומתקתק,  נמרח על מה שהיה לפניו, בשכבה אחידה, אטומה, לא משאיר חריץ לזכרון הדרך, לכאב.

ככה חשבתי השבוע, כשבחירה אקראית ושרירותית לחלוטין בנטלפילקס הושיבה אותי מול הסרט "חיים פרטיים" ואני הרגשתי איך משהו חופר בקרמשניט שלי, מקלף עלה ועוד עלה ומגרד את הקרם הסמיך שמרחתי על כל פצעי, קשיי ותסכוליי העקרות המשנית שלי.

צחקתי.
צחקתי מול המראה המפתיעה, האוניברסלית-מערבית, האנושית כלכך שהציבה מולי הבמאית תמרה ג'נקינס.
עשרים שנה לא נגעתי בסיפור האישי שלי/שלנו, ופתאום, בצפייה בסרט האמריקאי הזה, הרגשתי איך "החיים שלי חולפים לנגד עיני".

דמעות הזדחלו לעיני ובסינכרוניזציה מושלמת הציפו אותי אושר גדול, והודיה,  על העיקשות, על הבחירות, על האומץ והכנות שגייסנו כמשפחה ליצר את הבסיס - כואב ככל שיהיה - לעוגת השכבות הזאת, קשה ופריכה, רכה ומתוקה. 



* הרשומה הזו מוקדשת לכל מי שב"תהליך" בהערכה ואהבה
   06/01/2023