בתחילת מרס 2016 יצאתי בהמלצת חבר טוב למסע של ארבעה ימים במצוקי דרגות. המסע כשמו כן הוא מסע אל עצמי, אל היעוד שלי בחיים, אל הרפואה שנועדתי להביא לעולם. מילים גבוהות שמעמידות את חיי היומיום על סולם ושולחות אותי לטפס גבוה יותר, מעבר לרגעים הקטנים, מעבר לכעסים ולתסכולים, שולחות אותי לראות את חיי ממבט-על כולל ורחב, מבט שבוחן את האופק, יודע ומבין שהאופק איננו קו אלא המשכיות, מבט פתוח ואמיץ.

המסע שחוויתי הובל בתכנון מדוקדק, אומץ ויצירתיות על ידי לייה נאור ויעקוב אנושי. ההנחייה של השניים מתניידת בין עוצמת הקבוצה למשימות היחידה [אני], אבל המנחה הגדול הוא הטבע אליו נשלחתי שוב ושוב לחפש תשובות לשאלות וסוגיות ולחדד דילמות וקשיים. הטבע שהיה בפריצת פריחה אביבית מטורפת, מלא חיות ועוצמה במקום בו המיים, יסוד החיים של כולנו, הם מצרך נדיר. הטבע שלמדתי, לרגע, לבטוח בו ולהתמסר לחכמתו. 









בראשונה
ראיתי
איך בגשם ראשון במדבר
נפתחו פרחי הכדן ומקור החסידה
ונפתחו הלבבות.
שמעתי את הפרח
פורש עלעליו
את טפטוף הגשם
ואת צער הלבבות
מתערבבים לשירת לב
קורעת בבשר החי.
ראיתי,
שמעתי
ובכל זאת נשמרתי מלהאמין.

בשנית
ראיתי ציבור, אסוף
כמעט אספסוף
תחת שמש קופחת וענני יתושים
נפתח כמו עדעדית או חרצית
לאור השמש ולחום הלבבות.
שמעתי את הזעקה לאמת,
את הכמיהה לרגש
ואת הערגה לחיים,
והאמנתי
למראות
לקולות
וללב הנשמע. 

* כתב גל קרטס



עוד פרטים באתר דרכים לדעת, מסעות עומק בטבע
04/04/2016