התחלתי לצייר.
אולי נכון לומר שהתחלתי להשתעשע באמנות.
או אולי גיליתי, אחרי שנים של הסתובבות במרחב המכונה "עולם האמנות", שצבעים, ניירות, מכחולים, הצבות והעירבוב בניהם עשויים להביא לסיפוק והקלה כאחת. הכל קרה, כתמיד, במקרה -
אולי נכון לומר שהתחלתי להשתעשע באמנות.
או אולי גיליתי, אחרי שנים של הסתובבות במרחב המכונה "עולם האמנות", שצבעים, ניירות, מכחולים, הצבות והעירבוב בניהם עשויים להביא לסיפוק והקלה כאחת. הכל קרה, כתמיד, במקרה -
פרק 1
סדנה למורות ומטפלות באמנות אצל נונה אורבך, חברה ואמנית מצויינת המובילה שינוי תודעתי ומעשי בתחום דרך העבודה בכיתות האמנות בבתי הספר, ואני נרשמת. חשבתי דיבורים, מצגות, לימוד. אז חשבתי! בפועל, רגע לפני תחילת הסדנה כמעת שהברזתי. נוכחותי בימים אלו בבית הייתה קריטית, וברור היה שאבטל השתתפותי. נונה לא ויתרה לי /עלי. מצאתי עצמי עם עוד כמה נשים העוסקות בתחום, מקשיבה ולומדת על דרכה של תנועת רג'יו אמיליה.
ואז... מבלי שהכנתי עצמי לכך, שלחה אותנו נונה ליצירה בסטודיו שלה. הגשת החומרים איפשרה התנסות בכל צבע, נייר, בד, חפץ שנחפוץ, כולל מדפי המיניאטורות ושולחנות החול היבש והרטוב בהם היא נעזרת בכובעה כמטפלת באמנות. מתוך הקושי הרגשי הגדול בו הייתי באותה תקופה, מתוך הדאגה לבתי אהובת ליבי, יצרתי את הדימוי הבא -
פרק 2
קיץ. חם נורא. נונה מפרסמת כמה ימי קייטנת אמנות בסטודיו, הפעם ברור לי-לכאורה-לאן אני הולכת ולמה אני "מכניסה את עצמי". לכאורה. מאז הסדנה הקודמת בינואר, בו התנסתי בכמה חומרים והפקתי כמה עבודות, לא נגעתי בדבר. המתבגרת שלי יותר בטוב ואני מרגישה בשלה לאתגר את עצמי. חשה הרבה יותר רגועה, ופחות דאוגה. על פני השטח נראה לי שנפשי החלימה.
בדרך לקייטנה, אני חושבת שארגז החול שוב לא יהיה המפלט שלי והפעם אחתור להתנסות בצבעים, בהדבקות, בחומרים שלא התקרבתי אליהם לפני חצי שנה. מגיעה לסטודיו, בוחרת לי שולחן עבודה מבודד, לא בסמיכות לבנות אחרות ומייד משמסתיים סבב ההכרות והפתיחה אני ניגשת לשולחן שבחרתי 'בתום לב' ובום! מתחת לשולחן, באזור לא צפוי ולא נכון מבחינת סדרי הסטודיו מחכה לי, רק לי [!] ארגז פלסטיק מלא חציו ב..חול. בלי מחשבה אני פושטת את מחרוזת גיא גיל שלי ומסדרת אותה על החול היבש, הרך, ומגלה ש'הרגתי את במבי' !!! משם, המצב רק הדרדר - דמותו של במבי מוטלת על פניו בתוך חול יבש, שיח קקטוס בודד, באר שמימיה אדומים ושרידים ארכאולוגיים קבורים בחול חוסים בדימויי הרים צחחיחים ושמש אדומה ומדממת. זה מה שיצא לי, זה מה ששיקפה נפשי.
פרק 3
הכרות והתאהבות במיכאלה מנדה ינקו- אישה מלאה בחום, חכמה וכישרון- מובילה אותי [עם חברה] לבוקר שישי בקיבוץ ברקאי אצלה לסדנת "יומני אמנות". מוצאת עצמי לוקחת צעד רחב לתוך מרחב חדש של התנסויות בצבעים, בדיו, במכחולי ספוגים מדליקים, קטעי ניירות להדבקה וטייפ נייר... שחרור ושכרון חושים, השראה והרשאה: לא חשובה התוצאה, אין תחרותיות! של אחרות יפה יותר...אז מה?!
חוזרת הבייתה ומדווחת למיכאלה בהתרגשות "לא ברור לי מה עשית אבל משהו אצלי השתחרר!!!"
מתחילה למלא עמודים בספר בלדות אנגליות וסקוטיות בתרגום אלתרמן, מכסה מילים, מורחת צבעים ומייצרת שכבות של עשייה. מגלה מחברת קטנת מידה ועבת דפים, שקניתי לפני שנים ומציירת בה בנסיעות, בחו"ל, בלילה כשבני הבית ישנים... מתנסה בגואש, צבעי מים, דיו, פחמים ופנדות ורואה שהמחברות מקבלות הכל, ללא שיפוטיות, ללא היררכיה, מאפשרות לחזור שוב לעבודה ישנה או לכסות משהו שעשיתי ולא אהבתי. מרגישה, בפעם הראשונה בחיי, חדוות יצירה. משחקת באמנות, ונהנית!
סדנה למורות ומטפלות באמנות אצל נונה אורבך, חברה ואמנית מצויינת המובילה שינוי תודעתי ומעשי בתחום דרך העבודה בכיתות האמנות בבתי הספר, ואני נרשמת. חשבתי דיבורים, מצגות, לימוד. אז חשבתי! בפועל, רגע לפני תחילת הסדנה כמעת שהברזתי. נוכחותי בימים אלו בבית הייתה קריטית, וברור היה שאבטל השתתפותי. נונה לא ויתרה לי /עלי. מצאתי עצמי עם עוד כמה נשים העוסקות בתחום, מקשיבה ולומדת על דרכה של תנועת רג'יו אמיליה.
ואז... מבלי שהכנתי עצמי לכך, שלחה אותנו נונה ליצירה בסטודיו שלה. הגשת החומרים איפשרה התנסות בכל צבע, נייר, בד, חפץ שנחפוץ, כולל מדפי המיניאטורות ושולחנות החול היבש והרטוב בהם היא נעזרת בכובעה כמטפלת באמנות. מתוך הקושי הרגשי הגדול בו הייתי באותה תקופה, מתוך הדאגה לבתי אהובת ליבי, יצרתי את הדימוי הבא -
פרק 2
קיץ. חם נורא. נונה מפרסמת כמה ימי קייטנת אמנות בסטודיו, הפעם ברור לי-לכאורה-לאן אני הולכת ולמה אני "מכניסה את עצמי". לכאורה. מאז הסדנה הקודמת בינואר, בו התנסתי בכמה חומרים והפקתי כמה עבודות, לא נגעתי בדבר. המתבגרת שלי יותר בטוב ואני מרגישה בשלה לאתגר את עצמי. חשה הרבה יותר רגועה, ופחות דאוגה. על פני השטח נראה לי שנפשי החלימה.
בדרך לקייטנה, אני חושבת שארגז החול שוב לא יהיה המפלט שלי והפעם אחתור להתנסות בצבעים, בהדבקות, בחומרים שלא התקרבתי אליהם לפני חצי שנה. מגיעה לסטודיו, בוחרת לי שולחן עבודה מבודד, לא בסמיכות לבנות אחרות ומייד משמסתיים סבב ההכרות והפתיחה אני ניגשת לשולחן שבחרתי 'בתום לב' ובום! מתחת לשולחן, באזור לא צפוי ולא נכון מבחינת סדרי הסטודיו מחכה לי, רק לי [!] ארגז פלסטיק מלא חציו ב..חול. בלי מחשבה אני פושטת את מחרוזת גיא גיל שלי ומסדרת אותה על החול היבש, הרך, ומגלה ש'הרגתי את במבי' !!! משם, המצב רק הדרדר - דמותו של במבי מוטלת על פניו בתוך חול יבש, שיח קקטוס בודד, באר שמימיה אדומים ושרידים ארכאולוגיים קבורים בחול חוסים בדימויי הרים צחחיחים ושמש אדומה ומדממת. זה מה שיצא לי, זה מה ששיקפה נפשי.
פרק 3
הכרות והתאהבות במיכאלה מנדה ינקו- אישה מלאה בחום, חכמה וכישרון- מובילה אותי [עם חברה] לבוקר שישי בקיבוץ ברקאי אצלה לסדנת "יומני אמנות". מוצאת עצמי לוקחת צעד רחב לתוך מרחב חדש של התנסויות בצבעים, בדיו, במכחולי ספוגים מדליקים, קטעי ניירות להדבקה וטייפ נייר... שחרור ושכרון חושים, השראה והרשאה: לא חשובה התוצאה, אין תחרותיות! של אחרות יפה יותר...אז מה?!
חוזרת הבייתה ומדווחת למיכאלה בהתרגשות "לא ברור לי מה עשית אבל משהו אצלי השתחרר!!!"
מתחילה למלא עמודים בספר בלדות אנגליות וסקוטיות בתרגום אלתרמן, מכסה מילים, מורחת צבעים ומייצרת שכבות של עשייה. מגלה מחברת קטנת מידה ועבת דפים, שקניתי לפני שנים ומציירת בה בנסיעות, בחו"ל, בלילה כשבני הבית ישנים... מתנסה בגואש, צבעי מים, דיו, פחמים ופנדות ורואה שהמחברות מקבלות הכל, ללא שיפוטיות, ללא היררכיה, מאפשרות לחזור שוב לעבודה ישנה או לכסות משהו שעשיתי ולא אהבתי. מרגישה, בפעם הראשונה בחיי, חדוות יצירה. משחקת באמנות, ונהנית!