גוזדה אילקין מספרת בראיונות איתה שילדותה [נולדה ב1981] עברה עליה בנדודים עם משפחתה בין מחוזות שונים ברחבי תורכיה בה נולדה ובה היא מתגוררת ויוצרת עד היום. למרות ואולי בניגוד להשכלתה האוניברסטאית בציור ואמנות היא פיתחה שפה עצמאית וייחודית בה היא יוצרת תמונות-סיפור, על גבי מצעים [ציפות, ציפיות וסדינים]
ושאר בדים שהיא אוספת, במגוון טכניקות כהחתמה, ציור, צביעה וריקמה.

הדוגמאות של הסדינית עצמם הופכים חלק אינטגרלי מהעבודה המוצגת. השימוש שהיא עושה בריקמה הזכיר לי רישום. הריקמה אינננה עומדת בפני עצמה אלא היא מפורקת לתחים בודדים הרושמים קווי מתאר לדמויות.



במבט ראשון נראות העבודות כציורים גדולים ומורכבים ורק מבט בוחן מקרוב חושף את החומריות שלהן ואת מורכבותן. שכבות של עמלנות וחיבור בין המצע למונח עליו יוצרים שפה מפתיעה, מרובדת ומעוררת סקרנות דבר שבא לידי ביטוי ב"ריקוד" הצופים אל העבודה וממנה אחורה ושוב מתקרבים ומתרחקים וחוזר חלילה.





















חמרי המצע, המשמשים את אילקין, נושאים עימם מטען אנושי, תרבותי ואישי רב-שנים המתווסף כעוד שכבת קרקע לעיסוק שלה בסוגיות פוליטיות, חברתיות ומגדריות.  באותו אופן בו היא משתמשת בדוגמאות הקשוטיות [פרחים ועיטורים] שעל המצעים, היא גם נותנת מקום של כבוד לקרעים, לעיוותים ולכתמים שהללו נושאים עימם, ומעבירה בכך מסר ברור למקום שעלינו לתת להסטוריה, בהווה הסוער שסביבה בתורכיה וסביבנו במזרח התיכון, בעולם.



11/2017 הביאנלה השישית לאמנות באיסטנבול
            * עוד צילומים בגלריה