הזמן החולף אין לו חזות ופנים משל עצמו רק המראות, האנשים והמקומות משקפים אותו.

זה קרה לפני שנה, אי שם בתחילת דצמבר שעבר נפגשתי בפעם הראשונה עם העורך אלון גרינברג כדי ליצור יחד סרט תיעודי על חברינו צביקה לופט ז"ל. ביולי 2016, בתום האזכרה שנערכה בעשור למותו, נערכה הקרנה בפני קהל בני משפחה וחברים [כ-200 במספר] בתוך חורש קטן בישוב כפר חוגלה שבעמק חפר שם מתגוררת המשפחה.  בחסות החשכה ניתן היה לשמוע היטב את תגובות הקהל שנעו בין קריאות הפתעה, משיכות אף דומעות וגלי צחוק מרובים.   כי כן, "עטוף באהבה" הוא סרט הנצחה שלצד כאב האובדן העצום המלווה אותו, הוא גם סרט מצחיק, ובוטה ומלא חיים ואהבה כי כזה היה האיש. כזה היה צביקה.

הקיץ נימנה עשור לנפילת חברינו צביקה לופט. בחודשים האחרונים אני עורכת ביחד עם עורך מקצועי סרט, מסרטים משפחתיים וחומרים שונים שנאספו, שיספר בנגיעה קטנה וזהירה את סיפור חייו. הבוקר, בידיעות אחרונות, כתב עליו חברו ומפקדו אמיר אשל, מפקד חייל האויר:

" יום הזכרון לחללי צה"ל. חללי צה"ל. כשהייתי ילדה, זה היה יום עצוב. צפיתי בתוכניות הטלויזיה על החללים, המוזיקה התנגנה ברקע והשתתפתי באדיקות בטקסים של התנועה.

מיקה הייתה בת 12כשצביקה נהרג. השנה היא מסיימת י"ב.
בעבודת האמנות שלה, שנעשתה בהנחיית טלי שביט בחרה מיקה לעסוק בזיכרונות שיש לה מאביה,
זכרונות קטועים, שבורים, מתעתעים.  
מצורפים מילותיה של מיקה וצילומים בטלפון נייד שנעשו במיצג,
אשר נבנה בתוך חדרון קטן צר ותכלכל, בבית הספר קריית חינוך מעיין שחר בכפר החורש.
אותו חדרון ששימש את מיצג האמנות של איה אחותה הגדולה לפני שלוש שנים.