" יום הזכרון לחללי צה"ל. חללי צה"ל. כשהייתי ילדה, זה היה יום עצוב. צפיתי בתוכניות הטלויזיה על החללים, המוזיקה התנגנה ברקע והשתתפתי באדיקות בטקסים של התנועה.

התגייסתי, ואז פרצה מלחמת לבנון הראשונה. התמזל מזלי (?) ולא נפגעו אנשים שהכרתי. עדיין, ביום הזכרון, צפיתי בתוכניות הטלויזיה, הקשבתי למוזיקה העצובה המתנגנת והקפדתי להשתתף בטקסי זכרון.

במסע חיי המשותף עם צביקה, שהיה לאיש צוות בחיל אוויר,  הרבה השתנה. פתאום, חללי צה"ל לבשו פנים ושמות מוכרים. איבדנו חברים רבים מידי בדרך. צביקה איבד חיילים. הכאב היה אחר. יום הזכרון היה אחר. משנת 91, ובמשך 11 שנה, התייצבתי באדיקות לצידו של צביקה בטקסי הזכרון בבסיס רמון. תחילה בהתכנסות בשק"ם המשפחות, ובצעידה איטית לטקס באולם הקולנוע. אני זוכרת את תחושת העצב הגדול והאמפתיה. זוכרת היטב את הצביטה בלב, כשבחנתי את פניו מוכות הכאב של צביקה בשנה בה איבד שלושה מחייליו. חשבתי שאני מבינה את מהות יום הזכרון, שכן, בכל צפירה צפו לנגד עיני פנים מוכרים ואהובים. חשבתי שהבנתי, אך מסתבר שלא...

למרות שהייתי חיילת במלחמת לבנון הראשונה, המלחמה כמו עברה לידי. החיים המשיכו ובאה מלחמת לבנון השנייה - ובאחת, חיי, כפי שהכרתי אותם, קרסו, ואיבדתי את היקר לי מכל. את חברי הטוב ביותר, אהובי, אבי בנותי... רק אז הבנתי שלא היה לי מושג מהו יום הזכרון עבור המשפחות השכולות.

זו השנה השמינית בה מקריאים את שמו של צביקה שלי בין השמות, ובכל פעם אני מרגישה שהאדמה שוב נפערת מתחת לרגלי והכל קורס. צביקה הוא לא חלל צה"ל עבורי. געגועי העזים הם לאיש שלי. לא לחייל.

אינני צריכה את יום השנה או את יום הזכרון כדי להתייחד עם זכרו. היום-יום הוא התזכורת המתמשכת למה שהיה ואיננו עוד.

עכשיו אני מבינה שיום הזכרון מאפשר לאחרים לקחת חלק במרחב הכאב האישי של המשפחות ולהוקיר את חבריהם הנופלים, במעין חיבוק קולקטיבי. חיבוק חם ותומך אותו אני מקבלת בתודה ובאהבה."            
ארנה לופט
2014