כבר כמעט חמש עשרה שנה שבחנוכה אני מהרהרת בדמותה של "הכלה החשמונאית", אחת משלושת הנשים שסיפוריהן נקשרו בחג החנוכה - יהודית בעלת התושיה שהורידה את ראשו של הולופרנס מעליו, חנה האם מקריבת הבנים ואותה כלה נשכחת.

"...והיו יונים מתעללים בבתולות ישראל, ונהגו בדבר הזה שלש שנים ושמונה חדשים. עד שבא מעשה של בת מתתיהו כהן גדול... "כיון שהגיע יום שמחתה הושיבוה באפריון, וכשהגיע זמן הסעודה נתקבצו כל גדולי ישראל לכבוד מתתיהו... וכשישבו לסעוד עמדה חנה בת מתתיהו מעל אפריון וספקה כפיה זו על זו וקרעה פורפירון שלה [הבגד שלבשה] ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה... כיון שראו אחיה כך נתביישו ונתנו פניהם בקרקע וקרעו בגדיהם ועמדו עליה להרגה. אמרה להם: 'שמעוני אחי ודודי, ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עברה הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעולל בי! ...
(ציטוטים מתוך מדרש מעשה חנוכה, מופיע בי"ד אייזנשטיין, אוצר המדרשים)  

סיפורה של הכלה, בת מתתיהו כהן, גדול מתגלה במדרשים מאוחרים.                                                                            חלקם מציינים את שמה - חנה. לפי אחד המדרשים היא היא מחוללת המרד. 

לפי הסיפור חלק מהדיכוי היה אונס פוליטי של נערות ביום חופתן על ידי ההגמון. כך נמשך הדבר מספר שנים עד אשר בת מתתיהו, בסעודת חתונתה המכובדת ורבת המשתתפים - קרעה את בגדיה מעליה ועמדה עירומה מול הקהל. אחיה רצו להרוג אותה מחמת הבושה, והיא הוכיחה אותם בדבריה והציבה בפניהם מראה, שלא לכבודה הם דואגים אלא לכבודם, ושהם מעדיפים להעמיד פנים שהכל כשורה ולהקריב את אחותם. דבריה עוררו את האחים והם יצאו לקרב...  

בשיעורים שלימדתי התייחסתי לאקטיביזם של הכלה החשמונאית אשר תובעת בעלות על הגוף שלה ועל העירום שלה ובכך מנטרלת את השליטה של אחרים על מיניותה. במושגים של מחאה בת זמננו חשבתי על הנשים מ"כביסה שחורה" ארגון פמיניסטי-קווירי-שמאלני שפעל בראשית המילניום ושהנשים הפעילות בו עשו שימוש בגופן במרחב הציבורי. זו מחאה שמעוררת ענין, יש בה הומור, אבל גם עומק שמערער סדרים חברתיים. המעשה של הכלה החשמונאית הוא עוצמתי, היא מפרה קודים חברתיים, שוברת טבואים, ובעצם משקפת עד כמה הקודים החברתיים האלה מעוותים, עד כמה המוסר מסולף.  

אבל הכלה החשמונאית אינה אחת מקבוצת מפגינות,
היא שם כדי להציל את נפשה.  

השנה אני חושבת עליה לא במונחים של האקטיביזם הפוליטי, אלא של הסיפור האישי שמאחורי העיניים. אני חושבת עליה כעל הנשים האמיצות, נפגעות אונס וגילוי עריות, שמספרות את סיפורן בלי פיקסלים על העיניים, בפנים גלויות ובשם מלא. אלה שמסרבות להתבייש ובכך מזכירות שהבושה חלה על התוקף, אלה שמביטות בפנינו ובכך מאפשרות לכולנו להסתכל על החברה שאנחנו חלק ממנה ואשר בה מתקיימת האלימות הזו.  

אז כלה יקרה,
בת מתתיהו,
חנה...
את גיבורה, את יפה, את אמיצה
תודה.





גילי צדקיהו,
מכהנת כרבה בקהילת השחר באבן יהודה,
פמיניסטית בתאוריה (MA) ובחיים,
חיה במושב גן השומרון (לא בשומרון...) עם בת זוג,
שני ילדים וכמה חתולים ותרנגולות.