גיבורה? לא בדיוק גיבורה
נועה סיון יואלי


גיבורה? לא בדיוק גיבורה. סופרת. מורה, שגיבורות הספרים שיצרה הפכו עם הזמן למייצגות של חלקי הנפש שלי. אז אולי בכל זאת גיבורה? 

יש מפגשים שמניעים תהליך של שינוי. שבכוחם לזעזע קצת את המערך הפנימי או לפחות חלקים ממנו.  להעיר אותו, לקרוא לו להתארגן מחדש. כזה היה עבורי המפגש עם הסופרת רונית מטלון שלימדה אותי במסגרת התכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה.

נר רביעי, כז' כסלו תשע"ג
אולי דווקא סיפור קטן, שבטבורו עומד ספר של סופרת דגולה אחרת ידגים את המשך הדהודו של המפגש המשמעותי הזה עבורי. לפני כמה חודשים נתקלתי בספר בעל עטיפה ורודה שהציץ אלי מפינת שולחן בחנות הספרים.  "השפעה"  מאת ג'יין אוסטן קראתי על הכריכה. השם לא היה מוכר לי אך דפדוף קצר הבהיר שמדובר  בספר האהוב עלי ביותר מבין ספריה של אוסטן : Persuasion  שבתרגום ישן יותר של נעמי כרמל נקרא "הטיית לב". כמה שאהבתי את הספר הזה. ומתי בדיוק קראתי אותו? בי''ב? בצבא? וכשראיתי שרונית מטלון כתבה לו אחרית דבר שילמתי מהר והתחלתי לקרוא אותו עוד בדרך הביתה.

מהסוף התחלתי. ברור. מאחרית הדבר שנפתחת כך:   ''ברומנים הצלולים עד כדי סינוור של ג'ין אוסטן יצוק איזה מסתורין ששיך כנראה לאגף מעשי הניסים בספרות. איך ניתן להסביר את כוח החיות והקריאות הבלתי רגיל של יצירות אלה למעלה ממאתיים שנה אחרי שנכתבו? את הטריות והרעננות שלא יאמנו של המצבים האנושיים
             בספריה''....''הרי די להגות את המילים 'סר וולטר אליוט' אביה של אן אליוט ב'השפעה' ומייד הוא מזנק אלינו מדפי
             הספר- מצוחצח, מלא אמרות שפר והרוס על עצמו..''


סגרתי את הספר כמי שמחזיקה אוצר. בבת אחת חזרה אלי התחושה הנדירה הזו שטלטלה אותי בעוצמה לפני כעשר שנים, כשישבתי  ושמעתי אצל מטלון סמינר על זהות והגירה וכשקראתי אז במין בולמוס את ספרייה. זו הייתה תחושה של 'מים על אדמה צמאה'  -  הרגשה  פיזית כמעט שהטקסט מתחח, מרווה, מחייה איזה דבר שכבר התפקע מרוב יובש או אולי לא הושקה מעולם.

רונית מטלון ז"ל 12/2017אני זוכרת את ההרצאה הראשונה בסמינר ההוא.  מטלון דיברה אז על האופן בו נתן המהפך של 1977  קול וייצוג לאוכלוסיות שלמות שהיו מושתקות עד אז ועל הפלורליזם שהתאפשר בחברה הישראלית כתוצאה מהמהלך הזה. עבורי, כמי שגדלה בקיבוץ שבו סימנה שנת המהפך שבר וטראומה, הייתה זו הרצאה פוקחת עיניים. לא שלא שמעתי את הדברים הללו קודם, אבל לאופן שבו דיברה אותם מטלון היה כוח מיוחד. משהו בדבריה ובאופן הגשתם אפשרו לי שלא להסיט את המבט, וגרמו לי להתגבר על איזו נקודה עיוורת שהייתה כנראה מנת חלקי במפגש המורכב שבין האוניברסלי, הפוליטי והאישי.

אחרי אחת ההרצאות הלכתי לספרייה ושאלתי את ''שרה שרה''. קראתי את הספר בשקיקה. אולי אפילו בתדהמה. ''אז אפשר לכתוב ככה'' אני זוכרת שאמרתי לעצמי. מהלך הספר, התנועה שצייר בין מצבן של הדמויות, העומק והחתירה לדיוק, ובעיקר  המשחקיות והעושר הוירטאוזי של הלשון הממו אותי. לא פחות.

בסדנה  לכתיבה דחקה בנו רונית מטלון  ''להפסיק להיות תלמידים''. היא עודדה אותי להיות קוראת רגישה לא פחות מכותבת. ביקשה ממני להטות אוזן  לדיאלוגים. ל'איך  שאנשים מדברים באמת''. להתבונן בתמונה. כשקראתי, תוך כדי הלימודים, את  המסות שבספרה "קרוא וכתוב" הרגשתי שהדברים נטמעים ומחלחלים. שהטקסט הכתוב מגבה ומעשיר את השיעורים ואת מפגשי הסדנה. הייתי אז בת 27 אחרי פרידה שהיה צריך להחלים ממנה. ואולי דווקא המצב האישי הרעוע אפשר למידה. דרך חדשה להתחיל לחוות בה חלקים מעצמי ומהעולם.


עבר זמן. פגשתי בבן זוגי. עברתי לתל אביב. סיימתי את הלימודים. התחתנתי. את ''קול צעדינו" קראתי  כבר לאחר שנהייתי לאמא, כשנה לאחר שנולד בני הבכור. שוב נטרפו הקלפים. שוב היה צורך בהתארגנות מחודשת שבהיות אמא.

כמה מנחם היה דווקא בנקודה הזו לפגוש את הפרוזה המטלונית של "קול צעדינו", שפרשה בעדינות ניואנסים רגשיים, דמויות וסיטואציות, עלילות חיצוניות ופנימיות. שוב הרגשתי שהמילים מדייקות את הטופוגרפיה הפנימית שלי ואולי פשוט שמחתי על שיש מי שכותבת כך בעולם:    
קול צעדינו, רונית מטלון, הוצא עם עובד [קטע הפתיחה, עמ'9 שם]

אני זוכרת שפעם, אולי באחד ממפגשי הסדנה ואולי בפגישה שהייתה לנו אמרה (ולבטח אינני מצטטת במדויק כי הדברים כבר התערבבו ונטמעו בי) ש''כשכותבים צריך להשאיר מקום גם לשוליים הריקים. לבהייה''.

עבורי, שגדלתי בתוך החברה הקיבוצית שביטאה יחס אמביוולנטי כלפי יוצרים, שמצד אחד התגאתה בהם ומצד שני אפשרה להביע זלזול ב'בטלנים האלה',  לגושפנקא הזו ל'שוליים הריקים' היה תוקף רב. להתייחס בכזה כבוד ובכזאת רצינות לבהייה?!



נועה סיון יואלי,  
מנחת מפגשי כתיבה- מורה לספרות ולכתיבה יוצרת בבית הספר למחוננים באורנים.
לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏יפה! ‏רות ‏@ 11 דצמ 2012 15:43
‏עידית יקירתי, אהבתי מאד את הנרות שלך. תודה גדולה על הרעיון והיישום. זה משתבח והולך ואני מחכה בציפיה לנר הבא. חבל שיש רק שמונה בחנוכה... חנה ‏חנה אבני ‏@ 11 דצמ 2012 15:01