הכל התחיל בטעות: 
אספתי במיה טריה לשקית. 
במיה טריה ויפה היא עניין נדיר אפילו אצל הירקן שלי 
בכפר זרזיר, אז אספתי שקית נאה.
אחר כך הגיע הקול העצל שבי שאמר: "נו באמת, עדית, עכשיו להתעסק עם במיה??
למי יש זמן וראש בתוך כל ההכנות לטיפול האישי שבמיה דורשת??? "

אז הנחתי את השקית כלאחר כבוד על ארגז הבמיות והמשכתי לאסוף ירקות ברחב החנות.

כשהגעתי הבייתה, בין העגבניות, המלפפונים והחסה  הגיעה גם שקית הבמיה שאחד מעובדי המקום טרח לאסוף ולהוסיף לקניותי כי ברור היה לו שזהו רצוני.

אז הכנתי במיה, עוד איזו במיה!!!

האמת, לא סיפור בכלל ושווה כל רגע מול כמות המחמאות שקיבלתי עליה. המתכון נלקח מאחד מספריה של שרי אנסקי, הצילומים וה"סטיילינג", אותנטיים שלי...

אז ככה זה הולך:
קוצצים לבמיות את הכובע בקצה. החוכמה היא לא לקצוץ עד תחילת התעלות.  נסו באחת, תראו כמה יפה... ובכל האחרות המנעו מלהגיע לשם. כן, זה אומר שנשארת חתיכה קטנה מהכובע.

אחר כך, פורסים אותה כלאחר כבוד על מגש ושוכחים להתיבשות קלה, לפחות שעה. לא בשמש יוקדת ולא בקרבת נמלים...

בינתים יש להכין לה את רוטב העגבניות. המפתח להצלחה טמון בעגבניות טריות ובשלות והכנה נפרדת של שני הגורמים - הרוטב והירק - עד רגע האיחוד... כמו בכל זוגיות מעניינת!

משרים עגבניות אדמוניות ורכות במים רותחים לדקות ספורות. שולים אותן וקולפים. קוצצים לקוביות קטנות ולא מבזבזים את מיץ העגבניות הניגר מהן. כשהקוביות האדומות מוכנות בקערה, מחממים מעט שמן זית במחבת, מטגנים קלות, מבלי לשרוף, כמה שיני שום קצוצות ומוסיפים את העגבניות לבישול שבסופו ייוצר רוטב עגבניות אמיתי.

בעוד הרוטב ממשיך לאיטו להתבשל על אש נמוכה ואנו דואגים להוסיף לו מים אם יש סימני התיבשות, הגיע הזמן לטפל שוב בבמיה עצמה.

מחממים מחבת רחבה - אם כמות הבמיה גדולה עושים בכמה "נגלות" - מעט שמן זית, ומקפיצים את הבמיה עד שהיא חרוכה מעט בשוליה .





את הבמיה המוקפצת מעבירים בזהירות לתוך הרוטב המבעבע לבישול. מטבלים במלח ופלפל. 

זמן הבישול של הבמיה ברוטב תלוי במידת טריותה. הבמיה שלי התבשלה כרבע שעה אבל אל דאגה, גם במיה שהתבשלה שעה עד ריכוך היא נהדרת.

צריך לעקוב כדי לכבות את האש במצב בו הבמיה מבושלת אבל לא רכה מדי, מעין אל-דנטה.