שחפים, הם לפעמים געגועים לבית

חוף אפרורי, ענני גשם כבדים וקודרים, שחפים צווחים ממלאים פינות פנויות בחוף, ממריאים בקבוצה לעבר השמים, נוחתים ושוב נוסקים אל-על. חם. מוזר שחם ועוד מעט ירד גשם. אצלינו, בלקסיקון מזג האויר הישראלי,  אין ימים כאלו. מזג האויר והשחפים שמסביבי, גדולים ושבעים, מחדדים את תחושת הזרות שאני חשה במקום היפיפה בו אני נמצאת ומעלה הרהורים ומחשבות על המושג "בית".

שחף אמריקאי

א.
"הגודל לא קובע"
בחוף המזרחי של ארה"ב, בו חייתי שלוש שנים מחיי לפני כעשור ובו אני מבקרת כרגע, המשפט הזה לא תופס. הגודל, ובמיוחד גודל הבתים, קובע! הוא קובע את הסטטוס החברתי, את מעגלי ההשתיכות, את האופן שבו הסביבה מסתכלת על היחיד.

כמו בכוסות הקפה והשתייה המוגזת המוגשים בכל מקומות האוכל כאן, גם בבתים מבחר הגדלים נע בין גדול,  ענק וסופר-ענק. לא פגשתי כוס שתייה של 250 מ"ל ולא ראיתי בית של 100 מ"ר ובטח לא בתים קטנים יותר. בתים שבקנה המידה הישראלי נחשבים מרווחים ונחשבים כאן קטנים למדי ואין זה חריג לראות מסביב אחוזות עצומות מימדים בהם גרים זוגות עם או בלי ילד או שניים.

"למה צריכים בית גדול כל-כך?" אני שואלת את עצמי, "מה עושים עם כל החדרים הריקים שצורכים חימום בחורף וצינון בקיץ?" ו "מי הם האנשים האלו שיכולים להרשות לעצמם בתים בלתי נחוצים בגודלם ובכמויות החדרים שבהם?" כמתבוננת מהצד, אורחת לרגע, אני יכולה לבנות ספקולציות אינטואטיביות שמתיחסות לגודל הבית כמדד להצלחה כלכלית, עיסקית או תעסוקתית ולשאול את עצמי שאלות הנוגעות ליחס בין גודל הבית למדד האושר... 

חברתי האמריקאית הסבירה לי ש "אנשים כאן צריכים בתים גדולים כדי למקם בהם את כל החפצים הרבים שהם קונים, אנחנו חברה צרכנית ורכושנית"  היא אמרה "...צריך מקום לכל החפצים האלו". היא עצמה חיה פעם, כשהכרתי אותה לראשונה, בבית נחמד בפרוורים בשכונת מגורים ירוקה וגידלה בה את שלושת בניה. בהמשך היא רכשה עם בעלה בית ענק, מבודד משכנים ושכונה, ומילאה אותו ברהיטים חדשים במראה ישן, בריכה בחצר, וחדר משחקי גברים עם שולחן ביליארד וטלויזיה בגודל מיפלצתי במרתף. החיים החדשים היו אולי נוחים מאוד אבל לא הביאו איתם אושר רב. עם פירוק הקן הזוגי בא המעבר לבית אחר, "בית הבובות שלי" כפי שהיא קראה לו בחיבה. קטן אבל מלא באושר. 

שחפים

ב. מציאות מדומה

הוזמנו לארוחת ערב אצל חברים ישראלים המתגוררים כאן, בפאתי בוסטון. בית יפה, גדול, מרווח. גינה מקסימה ומתקן גריל רחב ומשוכלל. שאר המוזמנים, לא רבים, היו ישראלים אף הם. כשאחת האורחות שאלה על חברינו כאן, עניתי שיש לי שלוש חברות קרובות באזור ואז היא הוסיפה ושאלה "כמה זמן הן כבר כאן" ...ברור היה לה שמדובר בישראליות.  נזרקתי במחשבותי לאירוחים הרבים שאירגנתי בשלוש השנים שחייתי פה. רבים מבאי ביתי היו ישראלים אבל החברויות שבחרתי לבדי ועליהן אני שומרת עד היום הן דווקא עם אלו השונים ממני, עם ה"לא ישראלים".  

הצורך האנושי, להקיף עצמך בדומים לך בולט מאוד בחיים בארה"ב. אנשים חיים חיים שלמים במקום אחד תוך שהם יוצרים לעצמם מעגל מוגן ודי סגור - של חיים אחרים, החיים של ארץ מוצאם.  כך הישראלים אבל כך גם היוונים, הסינים, האיטלקים ועוד לאומים רבים החיים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות במעין מציאות מדומה של ארצות מוצאם.

חברה אחרת שלי שמוצא חמה מיוון סיפרה לי שהוא חי ומנהל עסק בארה"ב למעלה מארבעים שנה אבל עדיין כמעט שאיננו מדבר אנגלית. ועוד היא סיפרה, אותה חברה שהייתה מורתו של בני בכיתה ד' לפני כעשור, שהאישה האיטלקייה המקסימה שהייתה אחראית מטעם ביה"ס על ילדי ה-   English Secund Language]  ESL , יצאה לגמלאות והיא חוזרת למולדתה, לאיטליה.

מה בעצם זה אומר כשמשהו חי את כל חיו הבוגרים בארץ חלומות ילדותו אבל חוזר בערוב ימיו לערש הולדתו?
האם זה אומר משהו על הבחירות שנעשו?
האם זה מעיד על טיב החיים שבחר לחיות?
ומה הוא הבית האמיתי שלי, שלנו?

ג. Rineke Dijkstra
Rineke Dijkstraבמוזאון הגוגנהיים בניו יורק, מתקיימת תערוכה של הצלמת ההולנדית   ריינקה דיקסטרה  שעבודותיה הוצגו ומוצגות ברחבי העולם.  

ריינקה, שנולדה [1959] ופועלת בהולנד, מצלמת אנשים צעירים בכל העולם במעמדים מבוימים החושפים אותם ואת עולמם ללא מסכות ומגננות. היא עובדת בסדרות, חלקן עוקבות אחר דמות אחת לאורך שנים - פורטרטים נקיים מכל רקע וקישוט כאשר האדם והסיפור הנשקף מפניו הם העניין המרכזי - וחלקן סדרות צילומים לפי מקומות ונושאים שונים. במהלך השנים ראיתי ואהבתי רבות מעבודות הצילום שלה במקומות שונים כולל במוזאון הרצליה

התערוכה בגוגנהיים , רטרוספקטיבה מקיפה של עבודתה, חידדה בי את התחושה שחלק מהעיסוק של ריינקה הוא הבית או ההשתקפות שלו באנשים שצומחים בו.

אפשר לראות זאת בסדרות שונות, כולל סדרת החיילים הישראלים המצולמים במדים ופק"ל מלא אך גם "על אזרחי" מקולחים ונקיים לפני יציאה לבילוי. בעיקר ניתן לראות זאת בסדרות המצולמות על חופי ים. נערות ונערים בעמידה טבעית, על רקע חופים ארוכים: אלו שגדלו במזרח אירופה רזים, כפופים מעט, שבריריים, עיניים גדולות ופנים תמימות. אלו שגדלו באמריקה נראים בטוחים יותר, חסונים, בריאים בגופם. לפעמים יש לה דמות שנראית מנוכרת למקום בו צולמה...מהגרת חדשה אולי ???  

ד. בית מסוכן
אורלי פלדהייםעמוד הפיסבוק של חברתי אורלי פלדהיים, כן, זאת ממרק לוינסקי,  אינו נח לרגע.

גם כשאני בחופשה המאפשרת לי מחשבות פילוסופיות קיומיות על משמעות המושג "בית" היא עוסקת במציאות הטורדת את חייה וטורפת את שנתה אבל עוברת ללא מגע אמיתי ליד רובנו: גרוש הפליטים הסודנים על נשותיהם וילדיהם ל"ביתם" אשר בדרום סודן, מדינה חדשה במצב של מילחמה ורעב נוראי.

אתמול, כשכבר נגמרו לה המילים היפות והכאב גדש היא כתבה: 

כוסאמו על האנשים במדינה הזו שנתנו ונותנים לגירוש הזה לקרות. 
מחר ב 11:00 טיסת גירוש נוספת - לדרום סודן



תינוקות בני יומם, ילדות וילדים, נשלחים ע"י מדינת ישראל, מדינת היהודים - למחוז היאוש והמוות.

ואתם איפה אתם הייתם כשהגירוש בוצע?










לראש הדף
גלריה
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏ציפי, כמה כיף לקבל בבוקר היום הראשון ללימודים שקטנתי מתחילה כיתה ה', מילות עידוד לכתיבה ולעשייה. תודה מקרב לב. עדית ‏עדית שגב ‏@ 27 אוג 2013 07:11
‏עידית יקרה, ברוך שובך ארצה וכמה טוב שחזרת להפעיל את האתר שלך. מודה שהתגעגעתי!!!! גם אני טסתי לאמריקה במטרה לפגוש את בני בכורי השוהה בחול כבר 4 שנים. כך שהתחברתי לחויותך הכתובים בשפה עשירה וזורמת. פשוט הנאה צרופה ומהנה. תודה ! ציפי חברתך "הסמויה" ‏ציפי מקמל ‏@ 27 אוג 2013 02:33
‏קוראת אותך...אוהבת.. תודה ‏טל גבעון ‏@ 08 אוג 2013 13:47
‏אלו ימים בהם אני מתעסקת בהגדרה מחדש של ביתי הפיסי. מסתכלת על על החפצים הקטנים שמונחים על המדפים ושואלת את עצמי האם הם מגדירים אותי? האם אני מגדירה אותם? "עמוס", אני אומרת לעצמי, "הרבה יותר מדי עמוס פה". ברגשות שצריך לאוורר, בכאבים שצריך לשחרר, בדפים שצריך למחזר. אין לי השראה פה יותר.... אני מרגישה צורך להתחיל בית מחדש והשאלה המרכזית שלי האם אני יכולה לעשות את זה פה או שמא עלי לחפש בית אחר? ואז קראתי את הפוסט שלך - תודה!!! ‏ליאת ‏@ 12 אוג 2012 07:35
‏גל, כמוך גם לי יש יותר שאלות מתשובות בעניין הפליטים ודעתי איננה מגובשת ונחרצת כדעתה של אורלי אבל אני התחושה של חוסר העניין האמיתי, ההתמודדות עם השאלות, חוסר הדיון הציבורי בפן ההומניטרי של הנושא - הרי אנחנו שולחים משלחות מחלצים ורופאים לכל פינה נידחת בעולם כי ככה נכון לעשות - חוסר העניין האמיתי שלנו באנשים האלו שמגיעים אלנו בדרכים לא דרכים ומשוועים לעזרה וחמלה...זה מטריד אותי. אנחנו לא קובעי מדיניות אבל אנחנו יכולים להיות בני אדם. לתרום, לעזור, להאכיל, להביט בעיניים ולהכיר את האחרים האלו. גם אנחנו היינו שם פעם... ניפגש עם שובי, חיבוק. עדית ‏Idit Segev ‏@ 11 אוג 2012 18:02
‏מעורר מחשבות ומקסים, איפה באמת הבית האמיתי? המקום בן נמצאים או המקום שבלב ומה קורה כשאילו אינם שווים...ואיך פותחים את הלב למקום נוסף ויפה שחיברת את זה לא רק למקום גיאוגרפי אלא גם למקום לאנשים כי זה באמת חופף..אהבתי לקרוא.. ‏טלי ‏@ 11 אוג 2012 09:51
‏הי עידית. שמחתי לתזכורת שאת חיה פעילה ובועטת. קראתי בשקיקה את הפוסט [צריך למצוא לזה מילה עברית שתתפוס... אי אפשר ככה יותר עם הלועזיות הנלוזה הזאת] בעניין בית, וכשמי ששהה כמה שנים מחוץ לבית, הזדהתי מאד עם מה שכתבת. וגם ראיתי שנושא השוהים [חוקיים, לא חוקיים...] ושילוחם / גירושם ממשיך להסעיר אותך. כמו בהרבה נושאים אחרים שלגביהם יש לי מידע חלקי בלבד, גם כאן אני מוצא את עצמי מבולבל. אני מבין את הקשיים שזרם פליטים/מהגרי עבודה/ מהגרי בחירה ....מניח לפתחנו. אני מבין את האכזריות שבגירוש... ומחפש לעצמי קודם כל תשובה לשאלה: מה האיזון הנכון? לעשות לגליזציה לאלה שכבר כאן ולהלחם בכניסת חדשים? לקבל את כולם ללא הבחנה [אנחנו יכולים בכלל?]. לגרש את כולם בלי הבחנה... עוד דילמה איומה שהמציאות בבית שלנו מזמנת, והופכת אותו לאחד הבתים הקשים שיש. בקיצור: מתי את חוזרת? שניפגש. גל ‏גל ‏@ 11 אוג 2012 09:10
‏זאת לי הפעם הראשונה שאני נחשפת לבלוג הזה והכתיבה שלך פשוט מדהימה, מאוד מרגשת, קראתי כל מילה בשקיקה ונהנתי. בטח עוד אפשפש בו בהמשך. געגועיי לך,,,,נאוה ‏נאוה מבוא חמה ‏@ 11 אוג 2012 03:51
‏נהנית מאד לקרא את דברייך. כתיבתך רהוטה, עשירה ומרגשת. שמחה תמיד לקבל את הפוסט שלך. תודה ‏תקוה פרלסון ‏@ 10 אוג 2012 18:38