שום דבר לא ישתווה לניחוח פרחי הפלסטיק הבוהקים והמאובקים, המלבלבים בכל חור בבתים ובמרפסות של יפו, גם לא פרחי הפלסטיק המעוצבים המקשטים את הווילות של הנובורישים הערבים של יפו.
ויפו הרי היא האנשים שלה...

... לא הים, לא הכנסיות והמסגדים, לא הנמל, לא העבר ולא הבניינים המפוארים. וכשאנשים הולכים ונעלמים מהרחוב, נצבט הלב. וכך הוא דומם ומדמם, בעודי הולכת לאורכו של רחוב 60 המכונה רח' קדם. זוהי שכונת רפאים, אין אדם ברחוב, אין ילד משחק, אין נשים צורחות ללב השמיים, מקללות, מתפללות או סתם מרכלות וצוחקות. אין חבל כביסה. הכל נקי ומצוחצח. הכל כך כך לא אנושי. לא יפואי. 

כמה מטרים מזרחה, דופקים החיים כהרגלם. צעקות, קטטות, חתונת רחוב, מסיבת סיום תיכון עם אלפי מוזמנים. לרגע עיר האנשים חוזרת לחיים. לרגע הלבבות מתאמצים לשמוח ולשכוח. בלילה, צעיר נקטף בעודו פרח במלחמת הכנופיות, אבל עוטף את העיר, וכל הלבבות מתכווצים, מתייחדים עם המוות, ויודעים שוב ששכחה זה לא שם המשחק. 

אוטובוס מלא נשים, מסיע אותן דרך קבע לשטחים, מחפשות אחר זהות, אחר סחורות זולות, אחר קשר והמשכיות ואולי גם נתק ומרגוע. למרות שהים ממשיך לנוח כאן לא רחוק. למחרת קווי דן מתפקעים נשים וגברים בדרך לעבודה בעיר הגדולה - סדרניות, מטפלות בקשישים, מנקות, מכונאים, סיפורים בלי סוף על אנשים המחזיקים בציפורניהם בחיים, אם לא שלהם של ילדיהם, חוגים ועוד חוגים, מהכסף שאין. 

עם כל בנין הצומח בן לילה, הניכור מתעצם, ורק צחוק או בכי של ילד וחוש הומור יפואי חשוך מרפא - מחזירים אותי לאיתני, ושוב משרים בי ביטחון. אולי האדם הוא לא עץ ואין לו שורשים, אך זיכרונות וגורל הם חזקים מספיק כדי לתקוע אותנו כאן, בקרבת הים שכבר ראה הכל ולבטח עוד יראה. 


להאזנה לקטע בקולה של אסמה מתוך התכנית בגלי צה"ל תמונות יפואיות, החל בדקה 41:47
http://rr-d.nsacdn.com/aod/aod/g1-130628-18/300/200 


אסמא זחאלקה אגברייה