השבוע פורסמה בבלוג של שולי גלנץ, רגעים, רשימה [פוסט] על הפער הקיים בין היציאה לחופשה לבין תחושת החופש הממשית, מלכת המדבר 2011 או: רגעים שרואים משם. שולי, קופירייטרית ותיקה, שולטת במילים כמקצוענית. וכותבת בהומור רב על חייה, לטוב ולרע ולטוב. הרשימה הספציפית הזו, מצאה אותי בחופשה, לא חופשת מדבר וגמלים אלא חופשה ארוכה בניו-יורק ובוסטון. הרשימה של שולי הציפה מחשבות והושיבו אותי לשולחן לאסוף הירהורים וסיפורים מהשבוע הראשון מבין שלושה, בתקווה שההמשך יבוא.

01. הדירה של E
בשנים האחרונות גיליתי את ההבדל הגדול בין חופשה תיירותית לחופשת בית. חופשה ביתית בנויה על שני יסודות החפורים עמוק במושג: זמן ובית.

חופשה שיש בה זמן הסתגלות והטמעות במקום- עניין לא מוחלט אבל עמוק- מביאה איתה את השקט הפנימי המיוחל. תוספת חשובה ל"זמן" הוא ה"בית". אם מדובר בבית בטוסקנה או פרובנס שממנו יוצאים לטיולי "כוכב" ואליו חוזרים בכל ערב, בטיול בנוסח Couch Traveling - שיטה המתאימה בעיקר ליחידים- או בדרך של החלפת בתים/דירות עם מישהי/ו שמקום מגוריו אחר ושונה משלי, למשל E ממנהטן.

אין כל דמיון בין שהות בחדר בבית מלון, מרווח ככל שיהיה, לבין דירה שהופכת אותי באחת למקומית: קניות במכולת השכונתית, ברכות לשכנים וכלביהם במעלית, כביסה במרתף והתבדחות עם השומר בכניסה. הדירה של E  אותה אנו מאכלסים זו השנה השניה בהסדר "החלפות", מאפשרת לנו את סוג החופשה הזה, השונה כל-כך ממה שחווינו בעבר, חופשת בית. 


02. גנים תלויים 
לפני כעשור ליוויתי נסיונות של האמן הסביבתי אהר'לה בן אריה לחדור לשוק האמריקאי. הסתובבנו בניו-יורק, וושינגטון ופילדלפיה. השורה התחתונה היא שלא הצלחנו, אבל בדרך היו לנו כמה פגישות מפתיעות וסיורים מרתקים בהם למדנו שיעור על התפיסה המקומית לחשיבות האזורים הציבוריים הירוקים. 

מצויידים בלא מעט מזל ובחוצפה ישראלית טיפוסית הגענו עד פגישה אישית, עם ראש מחלקת הגנים והפארקים בוושינגטון די סי. הסתובבנו עם הרגשה כאילו עוד רגע נופלת העיר כפרי בשל לידינו ואנו עומדים לעצב פארק משחקים תוצרת כחול לבן, באחת השכונות המרכזיות בוושינגטון. הדבר, כאמור, לא קרה. 

ההקדמה הנוסטלגית, באה כדי לומר עד כמה ריגשו, סיקרנו והקסימו אותי- אז כהיום- הרצינות והעומק שבהם מתיחסים מעצבי גנים ומתכנני ערים לנושאי הניראות, הנגישות והאסטטיקה של פארקים ציבוריים וכמה חשיבה ותכנון עומדים מאחורי התוצרים המוגמרים המוגשים לנו הציבור. השבוע, בביקור ראשון ב- HIGH LINE בדאון טאון מנהטן, ראיתי בעיני איך מה ששמעתי אז בוושינגטון כתפיסת עולם מלאה, יכולה לבוא לידי ביטוי בתוצר עוצר נשימה ביופיו.

בין הרחובות 14- 30 במערב מנהטן עברו קווי רכבת עיליים. משננטשו הפכו למקומות מוזנחים ולקיני שיכורים, מסוממים ועבריינים. שיתוף פעולה בין העירייה ומשרד עיצוב נוף הפכו אותם, קטע אחר קטע, למסלול הליכה, פארק, תצפית ומעין פינת התרגעות. פסי רכבת ירוקים ופורחים.
הנה, תראו:


* תמונות נוספות בכפתור הגלריה למטה


03. שיעור
פינה חיצונית של הסנטרל פארק. ילדה פיצפונת עומדת ליד דלי רבוע גדול מימדים עם שתי מוטות וחבל עם קשר ומיצרת בועות סבון במימדי ענק. אט אט מתקרבים לסביבתה ילדים נוספים ואחריהם הוריהם. מוקסמים מהשקט והביטחון בהם היא טובלת את החוט במי הסבון ומסתובבת כמו בובת חרסינה על צירה כשבדרך משתחררות מהחבל שלה בועות אובליות שממריאות מעט ומתנפצות לרסיסי סבון ומים. גם אנחנו עומדים ומסתכלים.

הילדונת איננה מחייכת וגם לא מדברת. בשקט היא ניגשת את פיצפונת אחרת מן הקהל ומגישה לה את המוטות כאומרת "לימדתי אותך. עכשיו תורך!" .
הקטנטונת מתביישת. לא לוקחת. היא  לא כועסת ולא מראה סימני אכזבה. חוזרת לעמדה וממשיכה בשלה...בועה, ועוד בועה, ועוד בועה ועוד....

לפעמים נדמה לנו שרק בבגרותינו יש לנו את הידע והיכולת ללמד את האחר. פעמים אחרות אנחנו עשויים לומר שלמדנו שיעור חשוב מהחיים, מהורינו, ממורינו ולעיתים נדירות גם נודה בשיעור שקיבלנו מילדינו. אני למדתי שעור מילדה קטנה בפינת הרחוב. ילדה שבשקט וסבלנות הפיחה חיים בבועות סבון.