אחרי חודשיים מדהימים ומרתקים, באתיופיה, עברתי לטנזניה. אני גרה בעיר קטנה ונידחת שנקראת קיגומה, עיר יפייפיה ושקטה שיושבת על אגם ענק, בערך פי 300 מהכינרת, מתנדבת כמורה בבית ספר נוצרי ליתומים. בבית הספר ישנם כ-50 ילדים בין הגילאים 6-4 ואני מלמדת את הכיתה של הגדולים. חלק מהילדים גרים בבית יתומים שממומן על ידי אותו ארגון של בית הספר וחלקם גרים אצל "רחוקי" משפחה כאלה או אחרים בסביבה, בתנאי מחייה מאוד קשים...
בהפסקות אני מוצאת את עצמי תופרת לילדים את החורים בבגדים או מטפלת להם בפצעים שהזדהמו כי לא טופלו על ידי אף אחד עד עכשיו. כל פעם אני מופתעת מחדש איך למרות הכל, הילדים האלה לא מפסיקים לחייך. הם מלאי שמחת חיים ואהבה אחד לשני ולכל הסובבים אותם.השפה המדוברת בטנזניה היא סווהילית, אבל מסיבה לא לגמרי ברורה כל מערכת החינוך שלהם ולימוד כל המקצועות השונים אמורים להיות באנגלית. הבעיה היא שהם לא יודעים לדבר, לקרוא או לכתוב אנגלית. איכשהו, בדרך לא כל כך ברורה, אני כבר יותר מחודש מלמדת אותם את כל המקצועות הנלמדים, בשפה שהם לא מדברים אותה, והם עונים לי בשפה שלצערי אני ממש לא מצליחה ללמוד. השילוב הזה שמתרחש, עם תוספת של המון אהבה הדדית יוצר שפה חדשה. זו שפה בה אנחנו מצליחים לתקשר בלי שום בעיה.
מדהים כמה חוויה כזו פותחת את העיניים והתודעה, לדברים שאנחנו אף פעם לא חושבים עליהם ולא שמים לב אליהם. חיוך קטן של ילד בן 9 שמתלווה למילה בודדת מספר לי סיפור שלם. חיבוק חזק מגוף קטנטן בסוף היום, למרות שלחיצת יד היא הדרך המקומית להיפרד מאדם אחר. פרח ורוד שמחכה לי על השולחן כל בוקר אומר כל כך הרבה כשהוא מגיע מהתלמידה הכי צעירה בכיתה שלא יודעת מילה באנגלית ואין לה שום דרך אחרת להגיד מה היא מרגישה ומה היא חושבת. וככה, לאט לאט נבנתה בי מין רגישות כזאת לדברים הקטנים, למחוות שבמקום אחר ובסיטואציה שונה היו יכולות להראות לי סתמיות, פה הן מהוות בסיס לתקשורת ייחודית וקסומה. בשבוע הראשון, כשרק הגעתי לבית הספר, בעודי מלמדת את הילדים את שמות החודשים באנגלית, שאלתי אותם את ימי ההולדת שלהם. אחת הבנות הסתכלה אלי בעיניים מתביישות ואמרה שהיא לא יודעת. ברגע הראשון הייתי מאוד נבוכה. איך לא חשבתי על זה שהם יתומים ויתכן שאף אחד, אף פעם, לא אמר להם מתי נולדו. אחרי מספר שניות התעשתתי, חייכתי, חיבקתי אותה ואמרתי בקול מלא ביטחון למול הכיתה כולה שמי שלא יודע מתי נולד, זוכה לקחת חלק בבחירת תאריך יום ההולדת שלו.
הילדים בחרו את המספר האהוב עליהם והגרילו חודש מפתקים ששמתי בסל וכך בסוף השיעור לכל ילד בכיתה היה תאריך יום הולדת. ב-1.2.13 לאחר הכנות כיתתיות סודיות ביותר שכללו כתיבת ברכות, ניפוח בלונים וקישוט הכיתה, חגגנו לאלישע- ילד מתוק, ביישן ושקט במיוחד- את יום ההולדת הראשון בחייו, בגיל 10. בסוף היום, אחרי יום שלם של חיוך מתבייש ולחיים סמוקות בכל פעם שהזכרנו שזה יום ההולדת שלו, אלישע ניגש אלי, בשקט ובעדינות שילב את ידו בידי ואמר כמעט בלחישה- תודה רבה באנגלית. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא פנה אלי מיוזמתו.אני משתדלת ללמד אותם מה שכתוב בחומר הלימוד אבל יש דברים שכשאני מגלה שהם לא יודעים, אני מרגישה "מחויבות" ללמד אותם למרות שזה לא מופיע במבחן הארצי. לפני כמה ימים אחת הבנות באה אלי עם ספר מאנגליה וביקשה שאעזור לה לקרוא איזה מילה - "פנקייק". כשניסיתי להסביר לה, היא לא ידעה מה זה. הדפסתי תמונה של פנקייק והראתי לה ולאחרים ואז הסתבר שאף ילד בבית הספר לא ראה מעולם פנקייק.
יום למחרת, אחרי מסע קניות מפרך בשוק, הגעתי מוכנה לשיעור חשבון יצירתי במיוחד- הכפלת כמויות המצרכים להכנת פנקייקים כך שיספיקו לכל בית הספר. אחרי שהכפלנו וספרנו וחיסרנו וחיברנו את כל המצרכים יחד, קיבלנו בלילה מעולה לפנקייקים טעימים. הילדים היו מלאי התרגשות לאורך כל התהליך. זאת הייתה הפעם הראשונה שהם ראו אש בכיריים שמופעלת על ידי גז ולא גחלים. הם התחלקו לשלשות ועשו סבבים של לנקות, לטגן, לפזר אבקת סוכר, לשטוף כלים ולחלק לילדים בכיתות האחרות את הפנקייקים המוכנים. מה שהיה כל כך יפה ומפתיע זה שהם נהנו מכל התפקידים בסבב ועשו את הכל עם חיוך, כולל שטיפת הכלים והניקיון. הפרצופים של הילדים כשאכלו את הפנקייקים היו אחת ההנאות הגדולות שחוויתי פה. מי שאומר שאוכל הוא לא מקור האושר בעולם צריך לבוא לראות את הפרצופים הקטנים האלה עם החיוכים הענקיים עליהם. אבדה, אחת הבנות היותר נבונות בכיתה שלי חיבקה אותי כשעוד היה לה "זקן" מאבקת הסוכר על הסנטר ואמרה לי-
I feel goodi in my hearti . אז כן, פנקייק ישמח לבב אנוש!
אני מרגישה ממש ברת מזל להיות פה אתם. אומנם אני המורה אבל יש בי תחושה שאני לומדת פה יותר משלמדתי בכל בית ספר עד היום. המקום הזה, ובפרט הילדים האלו, פתחו את עיני למה באמת חשוב בחיים, למהו אושר שנובע מהלב ולא מדברים מוחשיים. הם לימדו אותי מהי אהבה במובן הכי עמוק, תמים ואמיתי שלה, בלי שום ציפייה שיצא להם מזה משהו, בלי שום דרישות או תנאים, הם אוהבים דרך הלב ולא העיניים, הכיסים או הראש.
כשהראתי לבנות את הסרט היפה והחיה, בסוף הסרט הן אמרו שבל יפה כמוני והן שאלו אם בישראל אני גם נסיכה עם שמלות ענקיות, אז הבנתי למה מתכוונים כשאומרים שאהבה מעוורת.
לפעמים בין כל היופי והטוב הדברים האלה גם מזכירים לי את המציאות הקשה בה הם חיים: אינגליסה, שובבה וקטנטנה במיוחד, אמרה לי שהיא רוצה לנסוע איתי לישראל, בצחוק אמרתי לה שאני אכניס אותה לתיק שלי ואקח אותה איתי. בבוקר למחרת, כשכבר שכחתי לגמרי מהעניין, היא רצה אלי עם חיוך ענק, קפצה עלי ואמרה שאמא שלה אמרה שבסדר, שהיא יכולה לבוא איתי לישראל. היו כמה בעיות בסיטואציה הזאת - הראשונה הייתה שהיא הייתה כל כך מאושרת ומלאת התרגשות, השנייה הייתה שאמא שלה באמת התכוונה לזה והשלישית הייתה שהייתי צריכה להסביר לה שזה היה בצחוק ואי אפשר להכניס ילדים לתיקים ולקחת אותם לארצות אחרות.
למרות שאמרתי לאינגה שאי אפשר, הייתי מתה לקחת את כל הכיתה שלי במזוודה הביתה כשאעזוב עוד פחות מחודשיים. מדהים איך בשישה שבועות הם הצליחו לחדור לי ללב בצורה כל כך עמוקה ולהיות חלק כל כך משמעותי בהתפתחות שלי ושל מי שאני.
