"לא פחדת?" היא השאלה שאני שומעת הכי הרבה כשאני מזכירה את ה"קפיצה" שלי לאיסטנבול. כנראה שאנשים יודעים משהו שאני לא יודעת... לא רק שלא פחדתי, תחושת הבטחון האישי שליוותה את הביקור הקצר - ארבעה ימים, שלושה לילות-  הייתה גדולה מזו שידעתי [בשנים האחרונות] בשני ביקורי האחרונים בפריז בפרט ובערים אחרות בעולם בכלל. אני חייבת להתוודות שהרעיון לא היה שלי ולא האמנתי שאגיע שוב לתורכיה אחרי שנים רבות שלא הייתי בה, אבל זרמתי. ללא היסוס אך גם ללא ציפיות. ומרגע שהגעתי, התאהבתי אנושות!

בראש וראשונה הוקסמתי מהעיר. בהתחשב בזמן הקצר שעמד לרשותנו, ברצון לראות כמה שיותר אמנות [העילה לביקור הייתה הביאנלה ה-15 לאמנות בעיר] ובכך שסכמנו מראש, שותפתי למסע ואנוכי, שלא הולכות למקומות הסטוריים-תיירותים, הספקנו לראות לא מעט. הספקנו לכבוש ברגלינו קילומטרים בסמטאות ללא מדרכות, בכבישים ללא מעברי חצייה מוסדרים ובגשרים מגודרים בשורות-שורות של גברים-מבוגרים עם חכות דייג, המנסים את מזלם בדייג דגים קטנים, מיני סרדינים שאותם, כך הנחתי, הם אוכלים או מוכרים לסוחרי השוק. 


באיסטנבול עצמה לא בקרתי בעבר אבל בתורכיה כן. אינני זוכרת איך הרגשתי אז, לפני שנים, אבל הפעם ליוותה אותו תחושה עזה שאני מכירה את השפה, את המראות, את האנשים... כאילו לקחו את נצרת [אהובתי] והעצימו את מראותיה- מסגדים יותר גדולים, שווקים ציבעוניים, אנשים חייכנים ומסבירי פנים. אפילו מזג האויר היה לטובתינו, קריר במידה ובהיר ושימשי עד הערב האחרון בו נפתחו ארובות השמים כדי להזכיר לנו, הישראליות, איך גשם אמיתי יורד. אבל למי אכפת גשם אם יש מוזיאון או ספרייה ציבורית וחדרי לימוד פתוחים וחינמיים להסתתר בהם.



בביאנלה שהציפה שאלות על שכנות טובה, הוצגו  בעיקר אמנים ואמניות מקומיים [עכבר על העבודה] שרובם עסוקים במציאות המורכבת של חיי הפרט ביומיום העכשוי. עבודות מגוונות מאוד בטכניקות שלהן שעסקו בנושאים כמו - פליטות, מהגרי עבודה, מלחמות אזוריות, קהילתיות ומשפחתיות, מסורת מול חדשנות, צפיפות האוכלוסין בערים הגדולות, המרדף אחרי האושר והעושר והגעגוע לעולם הישן.





















11/2017
* עוד צילומים בגלריה
* עוד אמנות מהביאנלה בכפתור Art Fun בעמוד הבית