הורים וגם- שלא להבדיל- אנשי חינוך, מכירים את תחושת הלחץ בחזה המערבבת את שמחת השחרור ועצב הפרידה מאלו שעברנו חוויית הצמחה משמעותית, קצרה או ארוכה, בגידולם. במילים פשוטות: קשה הפרידה! קשה להן וקשה לנו המנחות ובטח לענת ראשת המכינה ולנטע המדריכה הצמודה. אבל קטונתי מלדבר בשמן...רוצה לכתוב כמה מילים ולצרף ים של תמונות מרגעי הסיום של המחזור השני, מחזור ברקאי, של מכינה ישראלית קדם צבאית יוזמות חינוך ימין אורד.

השחרור, של מה שלא נועד לי ושל מה שנועד לי לרגע, בהשאלה, הוא משימה לא פשוטה ומלווה במחשבות רבות:
האם נתתי את כל מה שהיה לי לתת?
האם הכנתי אותן, במה שנוגע לי, למשימה הבאה של חייהן?
האם אהבתי אותן מספיק?

מטרת העבודה בדיבור פשוט היא חידוד המודעות לערכים ולמושגים הכי בסיסיים ופשוטים של החיים מתוך שיחה עליהם.. איך אדע שהצלחתי??

או שמא חלק מהשיחרור הוא גם לוותר על הידיעה הברורה, על המדדים המוסכמים, על ההבחנה הדיכוטומית בין הצלחה לכישלון כי בעצם בכל רגע, בכל אינטראקציה של הבנות עם העולם שסביבן, עם המרחב הצבאי הצהלי שיהיה ביתן בשנתיים הקרובות, בכל רגע כזה הם יכולות לחשוב ולפעול "עדית" או "ענת", "מירב", "נעמי", "ליאת" או "עליזה"* 
*המנחות שהנחו השנה 

מה שנספר כשנה היו בעצם 10 חודשים בלבד או 18 מפגשים של 3-4 שעות.... הרעיון מצטמצם כשחושבים על זה ככה אבל זהו צימצום כמו בבישול רטבים: הכל נהיה מרוכז יותר, עתיר טעמים וניואנסים, ורוצה להאמין שגם משמעותי בעיטוף ובמהות של התוצר הסופי, של התבשיל, של הבנות שיצאו השבוע לדרכן.

 
* * *בתמונות, שתי המתגייסות הראשונות, 30/06/15

ואם כבר בדימויים עסקינן, דימוי שעזר לי השבוע היה המחשבה שאנחנו, המכינה, בסה"כ מנהרה שמובילה אותן מי"ב לצבא. למינהרה הזו יש גבולות ברורים ומסלול מוגדר, בתחילה הן מובלות יד ביד כדי שתמצאנה את הדרך אבל אט אט הן מתחילות להכיר את הבליטות ולראות בחשיכה ולומדות ללכת לבדן. ההגעה שלהן לקצה המינהרה לא מלווה בטראומה של נפילה אלא הן מגיעות זקופות ובטוחות ומוקפות אהבה וחברות ורק ממצמצות בעיני מול האור הבוהק.



* עוד תמונות בגלריה