החנוכיה האחרונה באתגר החנוכיות שלי נותרה מיותמת מאור נרות. פגשתי בה בבית הכנסת בשפר-עם, היא שפרעם, השכנה לביתנו שבאלון הגליל אחרי סיור חג המולד בהדרכת נואה בולוס. פרויקט תיירות אזורית משותפת של עמותת סיכוי יזמה את הסיור: חבורת ישראלים יהודיים, חלק ניכר מהם מדריכי טיולים בעצמם, מסיירים בעקבות הנצרות בעיר ש-60% מ-40,000 תושביה מוסלמים, בעקבות מדריכה נצרתית-נוצריה-יוונית-קתולית ששורשיה המשפחתיים כאן, בשפרעם. לא רבים האנשים ומעטים היום הארגונים שעוד עוסקים ברב תרבותיות, רב לאומיות, חיים ביחד. עמותת סיכוי זימנה לי מתנה: ב-19 שנות חיי בגליל לא בקרתי במקומות הקסומים - 15 דקות מביתי - בהם הייתי אמש!    לא פגשתי את תושבי העיר המעורבת הזו [מוסלמים, נוצרים, דרוזים], לא אכלתי את הגלידה המצויינת שמכינים בה, ולא חוויתי איתם את ערב חג המולד*... 

"כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן" אומר רבי ישראל סלנטר. מעשה שהיה כך היה:

בנובמבר 1922 נוסד מושב בלפוריה, לפני 92 שנים. הורי הגיעו למושב שבפאתי עפולה בירת עמק יזרעאל כשהייתי בת שש בערך. לא מעט שנים הם חיים שם, רוב שנותיו היה אבא שלי פרדסן וניהל את הפרדס המשותף, אחר כך יצא לדרך עצמאית כבעליה של משתלה והמשיך לפנסיה והתמקדות באמנותו, תמונות קולג' מעץ, טקסטים ואבזרים ממוחזרים מגוונים. בכל השנים הללו עבדה אמא כמנהלת חשבונות, פירנסה בכבוד וגידלה אותי ואת שלושת אחי הצעירים ממני. 

את הנר השביעי הדלקנו אצל הורי בבלפוריה.

הנר השישי הרחיק אותנו דרומה מהבית עד נווה נאמן בפאתי הוד השרון אל הבית של יעל, אייל והבנות: ורד, גל, עדי, נעה ולאחרונה גם זואי הכלבה. מבנה הבית הוא מודרני, מדוייק, מינימליסטי וגם אמנותי וחם. בית שמתוכנן לארח כמויות משתנות של אנשים, במסיבות, בארוחות באהבה רבה וגם לתת תחושת אינטימיות לשתי משפחותינו בהרכבן החסר. את הלביבות החליפו פוקצ'ות חמימות, את מקום הסופגניות מלאו פחזניות ביס נפלאות והמון ירקות לרוב.

החנוכיה שנבחרה להדלקה לא הייתה חנוכיית הקרמיקה שהכינה עדי בילדותה,

את הנר החמישי הדלקנו אחרי יומיים מתישים. צילומי סרטון בת מצווה עם המשפחה המורכבת והמורחבת כשכולם צבועים בכחול דרדסי...היה ניפלא לעבוד עם דקל לזימי לב, בחור מקסים ומקצועי, קשוב ורגיש ויצא כך שנמצאתי ללא מפגש חברתי אליו התחייבתי לעצמי ומולכם, רק אמא אבא, בת המצווה וחנוכייה שהנערה קיבלה מהחב"דניקים שהגיעו לבית הספר. נתתי עוד מבט בחנוכית הפח הסתמית, והבנתי שאנחנו בעצם לא לבד....

ערב שבת אצל משפחת דקל באלון הגליל. נר רביעי עם סתיו בכורתם של ריבקי וחיים, עם מוטי לו נישאה בקיץ האחרון ועם יותם שלנו שבא לשבת של חנוכה בבית. מאז שאני מכירה את ריבקי אני יודעת על חיבתה לחנוכיות. יש שיאמרו שזה קשור ליום הולדתה שבחג ויש שיגידו לבית ההורים, 

הדלקת הנר השלישי נקבעה זמן רב מראש. שילוב בין הנאה וחברה טובה ובין מפגש צוות המכינה הקדם צבאית הישראלית שהוא על טהרת נשים בלבד: ענת, מירב, ליאת, נעמי, עליזה ואנוכי בביתה הנעים של נעמי בתמרת. 
המכינה שלנו רק בת שנה וחצי והמפגשים ביננו, נשות הצוות, הן רענון והעשרה הדדית שלא חווינו בשנת ההקמה.

בבוקרו של הנר השני פגשתי ברמת ישי, באקראי ולרגע קט, את חברתי עדי אלעזר. בספונטניות רבה הזמנתי ונעניתי להדליק נר חברות ביחד עם עדי וילדיה ספיר, אליה ועפרי וכן אורלי  וגל עם בנם עומר. סופגניות מהסופר כי זה מה שמצאתי, בלי לביבות ועם הרבה תכונה והתרגשות סביב ניקי הכלבה הותיקה וג'וג'ו הגור החדש.

הרכב מצומצם. שחר, עדית ובת המצווה אלה. בלי סופגניות, בלי לביבות ועם הרבה התכוונות.
החנוכיה מדגם מרוקאי נרכשה בחנות מנורות ישנות או עתיקות [בעיני המתבונן] ברחוב וולפסון בתל אביב.
בונוס...טיפטופי נרות!