מוצאי שבת של חשוון לפני 17 שנה - 
היה הרבה אור בכיכר מלכי ישראל. 
 אורות החשמל ואשכולות העירייה, אור בחלונות ואור בעיניהם של אנשים שהאמינו שהולך ונחשף האור. החושך קינן מאחורי המדרגות, תפס לו אחיזה בסמטה אחורית נשכחת וביקש להטיל צל. ביקש להחליף שמחה ביגון, תקווה ביאוש, ברק עיניים בדמעה ולהחליף חיים במוות ואומץ בשר ודם בבהלה משיחית. 

מוצאי שבת של חשוון - האור מלך במלכי ישראל - והאופל בחצר המטרה . 
סיפורו של רבין הוא סיפורה של ארץ ישראל.... כשהתנאי לישיבה בארץ הייתה המחרשה ועוד דונם ועוד עז - נשלח מלח הארץ לביה"ס החקלאי. כשהתנאי לישיבה בארץ היו הרובה והסטן והמשוריין - הוא היה שם בכובע גרב. כשהתנאי לישיבה בארץ היו גדרות התיל שמסביבה ושמירתם - הוא עלה בסולם הדרגות.

סיפור חייו של איש וסיפור חייה של ארץ, חליפות השנים של אדם וספירת השנים של ארצו. סיפורו שלו וסיפורה שלה עוברים מילדות וחביון, לתמימות ונעורים עד המלחמה הגדולה של שניהם. ששה ימים של פריצת גבולות, של ניצחון ללא גבול. ששת הימים - ניצחון הנעורים הגדול שחייב יהיה להביא אל היקיצה ואל הצורך בכאבי ההתבגרות, זו המתבוננת אל עצמה ואינה יכולה יותר שלא להביט סביב לה .... התגברות קשה, כואבת, מרבת מחלוקות, ריב, שנאה ויד אדם באדם.

מוצאי שבת של חשוון - היה הרבה אור בכיכר - והאופל בחצר המוות - ירה .
אחר כך המלך דוד עבר שם חרש עם רוח הלילה, הסיר את קדושתם המתרחקת של מלכי ישראל מן הכתלים, וחזר אל מגדליו הרחוקים לכתוב עוד פרק עצוב בספר התהילים.רק קבצני האור נותרו שם מחזרים על פתחי החלומות למצוא להם כנף חלום להיאחז בה אל מחוזות חפצם. והם היו מאמינים אז כמו היום, שברגעים של חולשת הדעת וסנוורי האמונה העיוורת, יכולים עדיין להירצח אנשים ולהשאיר אותנו עם האימה של שנאת התהומות , אך גם אם עוד אפשר לרצוח אנשים, אי אפשר לרצוח  חלומות.כבר 15 שנה שאיננו איתנו אותו האיש ואנחנו עדיין כאן, בעמק הזה, מבקשים חלומות להוריש.  


ארבעת הדוברים של הערב: סיגל קנוטובסקי, חילי טרופר, אסמה אגבריה זאחלקה ועדי שעל, הביאו איש ואישה את תפיסת עולמם, את סיפור העשייה בה הם מעורבים ואת הכאב והחלום שלהם לתיקון.

סיגל קנוטובסקי סיפרה על קשיי ההתשלבות המקצועית של קהילת יוצאי אתיופייה גם בדור השני ועל יזמתן של יפעת עובדיה ואדווה הדר שהקימו לפני שש שנים את עמותת עולים ביחד ששניתה את מפת התעסוקה הראויה לאקדמאים יוצאי אתיופייה בארץ וחיברה את צעירי העדה עם מיטב מובילי הכלכלה בארץ.  




על דבריה של אסמה אגבריה זאחלקה כתבה רות דרורי-בינדר:
"אסמה אישה מעוררת השראה, בניגוד להשקפות השמאליות-רדיקליות המקובלות, מסוג חד"ש ודומותיה, מגלה אסמה מחשבה מרעננת. היא מבקרת את החברה הערבית המדכאת, את המנהיגות הערבית במדינות ערב, בוחלת ב"מסורת" המדכאה את הנשים הערביות וכמובן, מתנגדת למדיניות הכלכלית הליברלית הנהוגה אצלנו, שהופכת אוכלוסיות שלמות לעניות ומודרות. מה שהיה יפה במיוחד הוא שבניגוד למקובל, פועלת אסמה לא בדרך של קובלנות והטחת האשמות במדינה הציונית, אלא קוראת לנשים הערביות לגאול את עצמן ע"י עצמאות כלכלית, ומשוחררות אגב כך מהעוני שנכפה עליהן ומהאדנות הגברית הכובלת."

חילי טרופר שהצטרף לאחרונה למפלגת העבודה סיפר על המיזמים השונים בו הוא מעורב. על כשרות חברתית כמושג חברתי מוביל של עמותת במעגלי צדק, כשרות שכל אחד ואחת מאיתנו מוזמנים הניבדלת מכשרות הילכתית ומזמנת כל אחת ואחד לקחת בה חלק. הוא דיבר בהרחבה על האמונה הרבה שצריך כל אחד מאיתנו לספוג בילדותו, האמונה בעצמך, ואשר נמנעה מילדים רבים שמצאו עצמם בבית הספר "ברנקו וייס" ברמלה לאחר שניפלטו מכל מוסדות החינוך האחרים והראה קטע מהסרט תיכון ההזדמנות האחרונה שעשו אילנה דיין ובן שני:


עדי שעל, רקדן ומייסד להקת ורטיגו היה אחרון הדוברים בערב. עדי סיפר את סיפורו האישי ודרכו על החיפוש המתמיד לדיוק בקשר שבין אדם-יצירה ועולם. הוא הראה קטעים מלידת הפניקס שסימנה את יחודיותה של להקת ורטיגו וחיבורה לטבע ולשמירתו. הוא סיפר על פרויקט המחול עם נכים, כוח האיזון, ועל השיעור שנילמד וממשיך לצמוח מפעילות זו ודומותיה ועל ההחלטה לשנות אורח חיים ולחזור לטבע, החלטה שהביאה להקמת כפר האקולוגי ורטיגו בנתיב הל"ה.


שלמה וייניש, חבר קהילת ניגון הלב, הנחה את הערב תוך שהוא מביא ציטטות וסיפורים בחלקם אישיים מההסטוריה העניפה של רבין וחיבר בין מנהיגותו למנהיגים הצעירים שהופיעו בערב.


בכותרת המשנה של הערב נכתב מדברים ושרים חלומות ישראליים, וכך היה. על הבמה היו יחד ולחוד: ארנון פרידמן שהפיק מוסיקלית, ניגן בפסנתר ושר, יחיעם מרקס על מנדולינה ואקורדאון לפי הצורך, הילה גונן בקולה הענוג ודרור בינדר ששר וליווה עצמו בפסנתר. ארבעה שירים שנבחרו בקפידה,
והזמנה לקהל להצטרף לשירה עם מילות השירים שהוקרנו על המסך:




* כל סרטי הערב צולמו והועלו לרשת ע"י אורי בינדר
* את כל הערב ליוו במצגת עבודות מסדרת הצברים של האמנית נאוה הראל שושני שניתן לראותן בגלריה בתחתית העמוד.

חלק מתגובות הערב שהגיעו לתיבת המייל שלי:
"איזה ערב מרגש ומשובח לזכרו של יצחק רבין העלית יחד עם קהילת ניגון הלב בתמיכת המועצה האזורית שלכם וצעירי המכינות הקדם צבאיות. בחרתם באנשי/נשות עשייה וחזון מדהימים, שהסרטונים שליוו את סיפוריהם, המחישו את עומק האמונה והנתינה שלהם לחברה שלנו כל אחד ואחת בדרכו/ה.
קטעי המוזיקה והשירה של ארנון פרידמן והשותפים שלו (נגן מנדולינה ואקורדיון והזמרת הצעירה) נבחרו בקפידה ובוצעו לעילא ולעילא. דרור טמיר בביצוע אדיר ונדיר ל"מודה אני" של מאיר אריאל גרם לי להחסיר פעימה.
והכל היה ערוך בטוב טעם (כולל עיצוב הבמה, דברי הקישור והקרנת מילות השירים), ומוגש באופן מכבד ומעורר התפעלות.
נבצר ממני להישאר למעגלי השיח אבל זה רעיון מבורך ומתבקש מאין כמוהו לערב שכזה.
יישר כוח והמשך עשייה עשירה וברוכה כתמיד. שלך בהמון הערכה והוקרה"  תימי קיט

"אתמול, היה מאורגן להפליא, הסאונד עבד, הבמה הייתה נינוחה ומזמינה, השילוב של עבודות האמנות עם עלי הסברס היו הברקה מצוינת, בקיצור זה עבד. אבל, מה שעבד בשבילי הכי הרבה, הייתה העדינות של הערב, הצניעות שנכנסה בדלת רחבה אל הבמה שהייתה מוארת באור שקט והיכולת המופלאה של כל אחד ואחת מהדוברים שבחרתם, לגעת בכולנו.כחוט השני, זה עבר מאחת לשני, והתיישב בלב של כולנו. גם התמונות של רבין, ושל רבין ולאה בבית שלהם - היו כל כך עדינות , ביישניות משהו, ממש כפי שהוא היה, עם המון אמירה, בלי אף מילה.
פנינה ענקית במחרוזת הערב הייתה המוזיקה. פשוט נ פ  ל א. רצינו עוד שירים. איזה קולות איזה צלילים.(חבל שלא אמרו את שמה של הזמרת, ואת שמו של מנגן המנדולינה והאקורדיון- הכלי הכי אהוב עלי בעולם, אחרי הקלרינט). מי כתב את הטקסט הנפלא, שקראה הקריינית הנפלאה, התבקש ממש לראות את שם הכותב, בתחתית הטקסט."  ציפי בנציון