שנתחיל דווקא בשיר? 
דן אלמגור כתב וסשה ארגוב הלחין. זה היה שיר של התרנגולים אי שם בשנות השישים, חלק מרפרטואר תרבות ישראל דאז, וזכה בהמשך לאינסוף ביצועים והעמדות. הטקסט שנשמע פעם עליז, ממזרי, קצבי ובעיקר לגיטימי, מעביר בי היום צמרמורת:

"... וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה ... שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם ..." (במדבר כ"ו ). גם מבלי שנקרא את כל רשימת השמות המובאים בפרשה, יכולנו לשער שכולם עוסקים בבנים ובבני בנים, שכל השמות המוזכרים שם הם שמות זכריים, ואין אישה הזוכה להיפקד עמם. טעינו! יש גם כמה נשים ברשימה,שחשוב להזכירן כאן: בנות צלפחד - מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה. שׂרח בת אשר, יוכבד בת לוי ובתה מרים.

יוכבד זכתה להיכלל ברשימת מכובדים זאת על שום שילדה לו לעמרם בן לוי את משה, אהרון ומרים. בניה של מרים אינם מוזכרים -  אולי גם לא היו לה- ובניו של משה אינם מופיעים. היו לו בנים למשה, אך אולי יהדותם עומדת בספק, או שמא חזרו לסיר הבשר של סבא יתרו. בנות צלפחד מופיעות בכל הדר שמותיהן, לא כלכך בגללן, כמו בגלל אחיהם הזכר שלא זכה להיולד, ובשל אומץ ליבן לתבוע דין הלכות חדשות בנושאי ירושה ("וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת" שם, 33). 

אבל מי את לעזאזל שׂרח בת אשר, למה את בכלל מופיעה כאן [במדבר כ"ו, מ"ו]? לא מוזכרים בהקשרך שום ילדים או משפחה אשר יצדיקו כניסתך לרשימת "כחולי הדם"! את מסקרנת אותי... אותך הייתי רוצה לארח בסוכתי.

ציפורה אש לבית שינמן, נולדה בשנת 1927 בכפר קטן בקרפטרוס (כיום אוקרינה), לאחר המלחמה, כניצולת השואה האיומה, עלתה לארץ והצטרפה לקבוץ סעד, שם פגשה את אבי, שמעון אש. יחד בנו הם את הארץ, את הקיבוץ ואת המשפחה. אהבתם הענקית זו לזה הייתה מופלאה ומיוחדת. לאימי, בוגרת אוניברסיטת אושוויץ בפקולטה של מנגלה, הייתה תבונה רבה ודרך מעניינת לחוות ולפרש כל מצב בחיים בעיניים אופטימיות ולהתמודד ללא מורא בכל.

תדהמה גדולה נרשמה בסמטאות נצרת כשציפורה סלמון וידידה ג'רמל נקריה Jermel Nakia - שחקן וסטייליסט - הסתובבו בלבושם היומיומי ברחובות העיר.

העולם שסביבנו מלא בפלאי טבע שאיננו יודעים להסבירם וטכנולוגיה שנשגבה מבינתי. מעולם לא עלה בדעתי לעצור ולהביט דווקא בפרטים הפשוטים יחסית, הממלאים את שנות הילדות של ילדי ולשאול את עצמי איך נוצרו הבובות הללו? כמה עבודת יד מול עבודת מחשבים יש בהן? איך עבד הייצור התעשייתי שלהן ומי הם האנשים שזוהי מישרתם?

אני מוצאת עצמי תמהה ומעריכה את אותם שמצליחים לבחור דימוי אחד הצופן בחובו את כל ברכותיהם לחג. יכולת הצמצום לא מצאה דרכה אלי ויש לי כל כך הרבה דברים לומר ולאחל שהכנסתי את כ ו ל ם למצגת דימויים* בעמוד הפתיחה ולהלן ההסברים, המקרא:

אחד מרגעי השיא של מפגשי פריחה נירשם במפגש פריחה 39, יוני 2011, בהקרנת סרטים המביאים את סיפורן של נשים מבוגרות, צבעוניות ואופנתיות בניו-יורק. ציפורה סלמון, אחת מן הנשים הללו, מגיעה בספטמבר לארץ ובאמתחתה הצגת היחיד "האריג של חיי" הפורסת את סיפור חייה ואמנות הביטוי האישי דרך לבוש שפיתחה לרמת אמנות. כמו שנאמר: לבושה-אמנותה...

לפני ימים ספורים [20/8/2013] הלך לעולמו המוסיקאי גבריאל בלחסן. לצערי הענק לא הכרתי אותו, את סיפורו ואף לא את שיריו ונגינתו טרם היום הזה אבל מאז אינני מפסיקה להתרגש מהמכלול שלו. מי שמצליחה יותר מכל לחבר אותי ליוצר היחודי הזה היא סער ליבן שהייתה ידידתו. מצרפת מעט ממה שכתבה ופרסמה סער בדף הפייסבוק שלה בימים שלאחר מותו של בלחסן מתוך הערכה גדולה לאיש וחיבור עצום לכאבה, לאבדן ולחברות.

הצלמת אנו פלקונאטו מת'יו מספרת את סיפור חייה הבינ-תרבותי בסרטון קצר בן 10 דק'. מסע לגוף עבודה מרתק בו דרך צילום מתמוסס הגבול בין המציאויות התרבותיות הרבות.

ברגע הראשון רק שמעתי את הצלילים. נגנים כאלו ואחרים מנסים את מזלם ויכולת ההתפרנסות שלהם במסדרונות הרכבות התחתיות בעולם כולו. מיעוטם שווים האזנה אבל לרוב אני מוצאת עצמי נותנת משהו בתמורה לצלילים.  הפעם היה מישהו נוסף לצידו...