הכינים הם עם עמיד. אנחנו, ההורים, מנהלים מולן מלחמות חרמה תוך שימוש בנשקים כימיים והן, מחייכות ומטילות עוד ביצים. כשחושבים על זה במבט רחב יש כמה יצורים טורדניים בעולמנו שלמרות הקדמה הטכנולוגית אנחנו והם לנצח ויש מצב שהם עוד ישרדו אחרינו. כאלו הם הזבובים, היתושים  וכמובן הכינים.

בנעורי, כשעוזרת בית גילתה בשערי כינים היא מרחה את ראשי בתערובת של נפט ומרגרינה והשביעה אותי - למרות שהסתובבתי כבסיס למדורת ל"ג בעומר, השלך גפרור ואני בוערת -  לא לומר דבר לאימי.  מאז עברו הרבה כינים על הרבה מאוד ראשים ובתרבות המקומית שלנו השתנה מעמדה האישי של הכינה, שודרג יש לומר. ומי חושב שאין לספרות כוח לשנות מציאות שיאכל את הכובע. בתנאי שאין בו כינים זאת אומרת. 

מאיר שלו בסיפרו הכינה נחמה העביר את הכינים תהליך של מיתוג. כמו כל פרסומאי מקצועי הוא הבין שקל לצרכן להזדהות עם פרט יותר מאשר עם הקבוצה כולה וכך בחר בפרזנטורית שלו, נתן לה שם רב משמעות "נחמה", למה מה? את מי היא מנחמת?? ויצר מצב בו בכל סירוק והפצצה כימית על ראש ילדתי היא, ולפעמים גם אני, מרגישות חמלה מסוימת על הנחמות.

הכינים הם קהילה מתוחכמת. בהתחלה אינן מורגשות כלל, אחר כך הן מביאות איזה גירודון נעים המאוורר את הראש עליו הן מתגוררות ואז מתחיל גירוד של ממש. הטיפולים לעולם יהיו בגדר "מאוחר מדי ומעט מדי" וללא סיכוי לניצחון של ממש.



המחשבות על "קודי ההישרדות הכינית" גרמה לי לחשוב על סיטואציות אנושיות שגורמות לנו לאבד חברים אהובים.

נזכרתי בחבר טוב שהיה לי פעם. זה היה באמת מזמן, בתקופת הסטודנטיאליות שלי. צה"ל קרא לו למילואים,     חוזה הדירה שלו הסתיים ואני הצעתי שיניח חפציו בדירת השותפים שלנו עד שיחזור ויתפנה לחפש דירה. המילואים הסתיימו והחבר השתכן בסלון דירת שני החדרים וראה כי טוב. נאו השכנים בעיניו, טעמו הארוחות לחכו ובכלל.... למה ילך לחפש לו מעון חדש כשהחיים כל-כך מלאים במעון הזמני?!  חיפש! זה לא שממש לא חיפש, אבל, איך לומר...לא אצה לו הדרך.

היינו צעירים, כבר אמרתי. בהתחלה יש לומר שגם לנו, לשותפי ולי, הייתה ההתנחלות הזו נחמדת. מגוונת את הבית והאווירה. אחרי שבועות כבר הרגשנו מועקה מתגברת ומחנק זוחל. סוף הסיפור היה לא נעים והחבר היום כבר לא חבר, כבר הרבה שנים שהוא לא, וחבל. חבל על החבר, על החברות.  

חראם על הכינים!

* כינת הראש = Pediculus humanus capitis