"איך אדע אם אני אמא טובה?" היא שאלה פתאום "האם אני יושבת איתם מספיק? מקריאה נכון? משחקת כשצריך? האם אני קשובה לכל אחת ואחד מהם??"
ואני בטיפשותי עניתי. מייד עניתי. אני, שהבאתי לעולם שני ילדים במרחק שנים ההופך אותם לילדים כמעט יחידים, יושבת מולה, אם לחמישה [!!!] מגיל מצוות ומטה וברוב אדנותי נותנת עצות.
את השאלות החשובות ביותר לא שאלתי -
ואני בטיפשותי עניתי. מייד עניתי. אני, שהבאתי לעולם שני ילדים במרחק שנים ההופך אותם לילדים כמעט יחידים, יושבת מולה, אם לחמישה [!!!] מגיל מצוות ומטה וברוב אדנותי נותנת עצות.
את השאלות החשובות ביותר לא שאלתי -
"מי יאמר מהי אמא טובה?"
"מול מי את או אני נמדדות?"
"למה מועטות ההתלבטות לגבי המקצועיות שלנו ויש לנו אינסוף רגעי משבר לגבי האימהות?"
"מה יותר חשוב לילדינו - אמא טובה או אמא מלאה, מסופקת, מאושרת?"
"עד כמה אושרינו תלוי בהיותינו 'אמא טובה' ?"
חשבתי הרבה על השאלה שלה. על מה שאמרתי ועל מה שהייתי צריכה לומר ולא אמרתי. חשבתי על הסיטואציה החברתית המדרגת מהצד את אמהותינו.
חשבתי על זה כשיום למחרת אמרה חברה אחרת בשיחה שונה על מישהי "היא נורא אימהית".
מתי אנחנו נתפסות אימהיות? כשאנחנו מסתובבות בגני שעשועים? מתנדבות לעזור בגנים?? מתייצבות לכל ימי ההורים והאסיפות בבתי הספר? האם אז אנחנו אמהות טובות??
ומה לגבי אמהות שעוסקות בשיפוי ופיצוי? מכירות?? אלו שנקיפות המצפון שלהן על היעדרויות או עבודה בשעות לא שעות גורמות להן לקנות לילדיהן ממתקים ותשורות חסרות משמעות... ויש גם את האמהות המתיילדות שלנצח ידברו עם ילדיהן ברכות "אימהית" מלטפת ובמילים וקולות ילדיים... גם כשהם כבר גדולים, ממש גדולים... יש בזה משהו מאוד אימהי שמשמר את ילדותם של ילדינו, לא?
וכמה גברים, אבות, מייסרים את ליבם ומחשבותיהם בשאלה "האם אני אבא טוב?"
"האם אני אמא טובה?" חשבתי לעצמי בהמשך... ועניתי,
"אני אמא אחרת, או לפחות אני מנסה להיות כזו."
לפני הרבה הרבה שנים הייתה לי חברה פסיכולוגית. בני היה אז כבן 8-9 ואני דאגתי שהילד לא קורא ספרים. התיעצתי איתה בדיוק כמו שהתיעצו איתי השבוע... "מה יהיה איתו?" שאלתי " איך לגרום לו לקרוא??" והיא ענתה בסידרת שאלות -
"את קוראת בבית?"
כן!
"ואישך?"
ברור!
"יש ספרים ועיתונים בבית?"
בטח...בכל פינה
"אז הילד יקרא!!!" היא ענתה בפסקנות.
וכך היה.
לא זכרתי את הסיפור ההוא בשעת אמת אבל מה שעניתי לאם המודאגת לא היה רחוק...
אני מאמינה שהורות טובה איננה פונקציה של הקרבה. אני מאמינה שאלמנט המחיר האישי כאם קיים תמיד וניתן למזער אותו אך לא לבטלו כליל ואם זאת אם מלאה ומאושרת, אישה שיש עניין ועניינים בחייה תביא לילדיה הרבה יותר מאם שחייה את חייה למענם ואת חוויותיה דרכם.
כמו בעלי חיים אחרים, תפקידינו לתת דוגמא אישית. הגורים רואים ולומדים. צריך לדחוף אותם לפעמים, לנזוף לעיתים וללקק ולכרבל כל כמה שרק ניתן. פינוק הוא ביטוי מוחלט של אהבה והוא יכול להתקיים בזוגיות מצוינת עם דרישות, כללים וכבוד הדדי.
ועוד 'אני מאמין' גדול ועצום מוביל אותי בשנים האחרונות כהורה, כאם וכמנחת קבוצות - הדיבור!
עלינו לדבר עם ילדינו עד זוב. שיחות או "חפירות" בלשון הנוער הם המפתח להכרת, הבנת ובניית עולם הערכים של מי שגדל בביתנו - ובזה אולי, אני לא בטוחה, אנו שונים מבעלי החיים. כל נושא, קשה ככל שיהיה, הופך פשוט ונגיש כשמדברים עליו, כל נושא שלא נידון מסתכן בהפיכה לבור מעיק, שחור ולפעמים מהווה מקום מושב לתפיסות מעוותות. כל סוד הוא כמו כדור שלג במורד מדרון מושלג שגדל וגדל וסופו שיתנפץ וישחרר רסיסי כאב שימסו רק בשמש הבאה.
אז... "האם אני אמא טובה?"
תשובתי היא -
אנ'לא יודעת וגם לא בטוחה שאכפת לי אם אני נתפסת ככזו ואם לאו. אני רוצה לדעת שאני אדם טוב המציבה מודל חיים לילדי בדוגמא ובמלל. ואם אצליח בזה, דייני. ואם אכשל - אממן להם את הטיפול הפסיכולוגי כמחווה של לקיחת אחריות הורית. הולך?!
"מול מי את או אני נמדדות?"
"למה מועטות ההתלבטות לגבי המקצועיות שלנו ויש לנו אינסוף רגעי משבר לגבי האימהות?"
"מה יותר חשוב לילדינו - אמא טובה או אמא מלאה, מסופקת, מאושרת?"
"עד כמה אושרינו תלוי בהיותינו 'אמא טובה' ?"
חשבתי הרבה על השאלה שלה. על מה שאמרתי ועל מה שהייתי צריכה לומר ולא אמרתי. חשבתי על הסיטואציה החברתית המדרגת מהצד את אמהותינו.
חשבתי על זה כשיום למחרת אמרה חברה אחרת בשיחה שונה על מישהי "היא נורא אימהית".
מתי אנחנו נתפסות אימהיות? כשאנחנו מסתובבות בגני שעשועים? מתנדבות לעזור בגנים?? מתייצבות לכל ימי ההורים והאסיפות בבתי הספר? האם אז אנחנו אמהות טובות??
ומה לגבי אמהות שעוסקות בשיפוי ופיצוי? מכירות?? אלו שנקיפות המצפון שלהן על היעדרויות או עבודה בשעות לא שעות גורמות להן לקנות לילדיהן ממתקים ותשורות חסרות משמעות... ויש גם את האמהות המתיילדות שלנצח ידברו עם ילדיהן ברכות "אימהית" מלטפת ובמילים וקולות ילדיים... גם כשהם כבר גדולים, ממש גדולים... יש בזה משהו מאוד אימהי שמשמר את ילדותם של ילדינו, לא?
וכמה גברים, אבות, מייסרים את ליבם ומחשבותיהם בשאלה "האם אני אבא טוב?"
"האם אני אמא טובה?" חשבתי לעצמי בהמשך... ועניתי,
"אני אמא אחרת, או לפחות אני מנסה להיות כזו."
לפני הרבה הרבה שנים הייתה לי חברה פסיכולוגית. בני היה אז כבן 8-9 ואני דאגתי שהילד לא קורא ספרים. התיעצתי איתה בדיוק כמו שהתיעצו איתי השבוע... "מה יהיה איתו?" שאלתי " איך לגרום לו לקרוא??" והיא ענתה בסידרת שאלות -
"את קוראת בבית?"
כן!
"ואישך?"
ברור!
"יש ספרים ועיתונים בבית?"
בטח...בכל פינה
"אז הילד יקרא!!!" היא ענתה בפסקנות.
וכך היה.
לא זכרתי את הסיפור ההוא בשעת אמת אבל מה שעניתי לאם המודאגת לא היה רחוק...
אני מאמינה שהורות טובה איננה פונקציה של הקרבה. אני מאמינה שאלמנט המחיר האישי כאם קיים תמיד וניתן למזער אותו אך לא לבטלו כליל ואם זאת אם מלאה ומאושרת, אישה שיש עניין ועניינים בחייה תביא לילדיה הרבה יותר מאם שחייה את חייה למענם ואת חוויותיה דרכם.
כמו בעלי חיים אחרים, תפקידינו לתת דוגמא אישית. הגורים רואים ולומדים. צריך לדחוף אותם לפעמים, לנזוף לעיתים וללקק ולכרבל כל כמה שרק ניתן. פינוק הוא ביטוי מוחלט של אהבה והוא יכול להתקיים בזוגיות מצוינת עם דרישות, כללים וכבוד הדדי.
ועוד 'אני מאמין' גדול ועצום מוביל אותי בשנים האחרונות כהורה, כאם וכמנחת קבוצות - הדיבור!
עלינו לדבר עם ילדינו עד זוב. שיחות או "חפירות" בלשון הנוער הם המפתח להכרת, הבנת ובניית עולם הערכים של מי שגדל בביתנו - ובזה אולי, אני לא בטוחה, אנו שונים מבעלי החיים. כל נושא, קשה ככל שיהיה, הופך פשוט ונגיש כשמדברים עליו, כל נושא שלא נידון מסתכן בהפיכה לבור מעיק, שחור ולפעמים מהווה מקום מושב לתפיסות מעוותות. כל סוד הוא כמו כדור שלג במורד מדרון מושלג שגדל וגדל וסופו שיתנפץ וישחרר רסיסי כאב שימסו רק בשמש הבאה.
אז... "האם אני אמא טובה?"
תשובתי היא -
אנ'לא יודעת וגם לא בטוחה שאכפת לי אם אני נתפסת ככזו ואם לאו. אני רוצה לדעת שאני אדם טוב המציבה מודל חיים לילדי בדוגמא ובמלל. ואם אצליח בזה, דייני. ואם אכשל - אממן להם את הטיפול הפסיכולוגי כמחווה של לקיחת אחריות הורית. הולך?!