את דודה רות לא זכיתי להכיר. בתור ילדה נחשפתי לפירורי מידע באמצעותם ציירתי בדמיוני את דמותה המיוחדת: אשה חזקה, רזה, אנרגטית, חדה, מטופחת, לק אדום וליפסטיק, ...

בליבי המוצל יש פרחים / בליבי אהוביי שם נחים / 
וזה הם ששרים ומספרים סיפורים מתוכי 
ומשם, מגני לבבי, / כל ימיי הם אותי מלווים / 
הם כוכב הצפון של חיי / והם בחושך במקום שתי עיני. 
...
הם איתי אהובי, כן כולם / ואיתי הם יחיו עד עולם 
הם טבועים בדמי כמו חותם  / וכשאינני אני שם איתם. [יוסי בנאי]

שמי נעמה סבן, נולדתי וגדלתי בקיבוץ אילון. כיום גרה ועובדת בתל השומר,
כאחות במחלקת המטואונקולוגיה ילדים. 


את דודה רות לא זכיתי להכיר. בתור ילדה נחשפתי לפירורי מידע באמצעותם ציירתי בדמיוני את דמותה המיוחדת: אשה חזקה, רזה, אנרגטית, חדה, מטופחת, לק אדום וליפסטיק, מארחת למופת, חכמה, קול בס, אצבעות צהובות מניקוטין, אכפתית, צרכנית תרבות, פעלתנית, דואגת לכל העולם...דודה רות היתה אחותו של סבא שלי, מרדכי גלילי לבית מליניאק. 
חלק ממשפחה חמה, מקבלת, חזקה ומוצלחת במיוחד.  

עם השנים נוספו פרטים מרתקים על לוחמת אמיתית, נאמנה לעצמה, מהפכנית ואמיצה. אולי משום שלא היו לה ילדים, סיפורה של רות נותר מעורפל, לפחות בקרב בני דורי במשפחה, ורק לאחרונה החליטה בת דודתי עֹפר להשלים את החסר. אחרי תחקיר שלה ושל דודתי סמדר, אשר בסיומו נערך מפגש משפחתי רחב, סוף סוף התבהרה התמונה.  

רות היתה כימאית מבטיחה ועבדה במכון זיו , לימים מכון ויצמן. בגיל 23, כאשר כל המשפחה כבר בישראל, החליטה לנסוע לבדה לצרפת כדי ללמוד כימיה בסורבון. במהלך לימודיה שם ב- 1936 הצטרפה לבריגדה הבין לאומית בספרד. היא שרתה בקטלוניה עם הכוח הנלחם בפרנקו, עבדה בבית חרושת לנשק וסייעה לאוכלוסיה האזרחית.

במהלך מלחמת העולם השניה שהתה רות בצרפת. היא נאסרה למשך שנה, ברחה מהכלא, התגייסה למחתרת "מאקי" ולחמה ביחידה האיטלקית, אותה יחידה שתפסה את מוסוליני.   ב- 1939 חלתה בשחפת ואושפזה בבית חולים למשך 14 חודשים. כל אותה תקופה המשפחה כולה תמכה וסייעה על מנת שתטפל במחלתה ותוכל להמשיך להגשים את עצמה - לוחמת צדק, מעורבת, ערכית, מנהיגה.

בזמן המלחמה נותק הקשר עם רות, המכתבים חדלו להגיע ואחיה נסעו לחפשה באירופה. ישראל, אחיה של רות, שירת בצבא הבריטי באיטליה ולקראת סיום המלחמה קיבל מברק מרב שישב ברומא ובו נשאל האם הוא אחיה של רות מליניאק. מיד נסע לרומא, שם נאמר לו שהיא נמצאת בעיר, אבל לא ידוע היכן. הוא החל לעבור בין מחנות הפליטים היהודים והשאיר הודעה עם ציון מקום וזמן בו הוא ימצא על מנת ליצור קשר. כשהגיע למקום המיועד מצא פתק "מליניאק, פנה לקופה", שם נאמר לו שרות ממתינה בפנים. הוא נכנס לחדר ומצא את אחותו האהובה צנומה וחיוורת (במשקל 35 ק"ג). הוא לקח אותה עמו, טיפל בה ודאג לחזרתה לארץ בתיאום מורכב עם הצבא הבריטי. במהלך החיפושים איתר ישראל שני בני דודים נוספים והעלה גם אותם ארצה.  

בארץ הכירה רות את יוסף והקימה איתו בית חם ובלתי נשכח, על פי הסיפורים. הבית בבלפור 11, עם המרפסת הפונה לבי"ח הדסה ת"א. אותה מרפסת עליה עמדו אלה, בתו של יוסף, רונית מלין ז"ל שהייתה בת דודה של אמי ואמא שלי, ענת -בתמונה עם דודה רות- ששלושתן ברבות הימים הפכו לאחיות ואני בעקבותיהן.  

בשנת 1971, כאשר התכוננה לצאת מביתה להצגה, התמוטטה רות ומתה מאירוע לב פתאומי.  

אני רוצה לארח בסוכה את דודה רות, לספוג מתעוזתה, כוחה ורוחה. להשלים פרטים חסרים בביוגרפיה המרתקת של האשה הכריזמטית, הרגישה, הנדיבה והאסרטיבית הזו. רוצה לספר לה שהאנרגיות החיות שלה עדיין מפעמות במשפחתנו, גם עשרות שנים אחרי שעברה מן העולם וכי למרות שלא הותירה אחריה שארים, משהו ממנה דבק בכל אחד מאיתנו...   איזו נחת. כמה גאווה. וגעגוע. געגוע לאשה יקרה, נדירה וגיבורה שלא זכיתי להכיר.
רות מליניאק, ורשה 1913  - תל אביב 1971


" תפארת, היא הספירה המכילה את החסד והגבורה, ומהווה פשרה בין נתינה מוחלטת לבין הגבלה. ההרמוניה שאותה היא מביאה היא שהופכת אותה ל"תפארת"- יופי. שם אחר הנוסף לה בעקבות זאת הוא "אמת", בתור המיצוע שבין החסד לדין. שם אחר שניתן לספירה זו הוא "רחמים"...בנפש האדם ספירה זו מתארת התנהגות על פי צרכיו של האחר ונתינה באופן מוגבל, אך מתחשב. הספירה מחוברת לדמותו של יעקוב."  ויקיפדיה