חסד

בשנה הזאת אני מזמינה לסוכה את אמא שלי, אטו אלה לבין. אני מזמינה אותה בתור האמא הפרטית שלי וגם כנציגה לדור של אימהות שהיו בעייני...

חגית ספנסר
חגית ספנסר
, בת 56, נשואה ואמא לארבעה ילדים, תושבת כרכור.
עוסקת בתראפיה, מטפלת ומנחה מוסמכת להתמקדות,  NLP , דמיון מודרך וקונסטלציה משפחתית. בעלת בית אלה. מרכז לריפוי ושינוי, צמיחה והגשמה.

קראתי למרכז שהקמתי על שמה של אמי ובתי הצעירה. השם מסמל עבורי את הקשר והגשר שבין עבר הווה ועתיד ואת המשמעות שאני מייחסת לקבלת העבר כמקור ללמידה והשראה והפנמתו בחיינו כמתנות יקרות ערך לטובת ההווה והעתיד.


בשנה הזאת אני מזמינה לסוכה את אמא שלי, אטו אלה לבין.
אני מזמינה אותה בתור האמא הפרטית שלי וגם כנציגה לדור של אימהות שהיו בעייני נשים שקופות, גיבורות אלמוניות במסע החיים, בתקופה של מלחמות קשות והתחלות חדשות. נשים ששרדו מוות ומחסור, איבדו את קרוביהן, ופתחו דף חדש במדינה צעירה, לבד, ללא מעגלי תמיכה משפחתיים, מתוך נחישות, אמונה ותשוקה לחיים טובים יותר. הן הקימו משפחות, ילדו ילדים, גידלו אותם במסירות והשתתפו גם בפרנסת המשפחה. הן עשו כל זאת בשקט, בצניעות, מבלי להתלונן כשהיה קשה, מבלי לצפות לתמורה, פשוט היו ועשו. בזכותן אני פה היום. ההזמנה שלי היא מחווה של הוקרה והכרת תודה. היא נועדה להושיט להן יד, כדי שיצאו מן הצל אל האור, מאחורי הקלעים אל מרכז הבמה.

לאמא שלי קראו אטו, אלה לבין. היא נולדה בשנת 1921 בצ'כוסלובקיה, ממנה הצליחה לברוח בסוף מלחמת העולם השנייה ולעלות לישראל. במלחמה הזאת היא איבדה את שני הוריה ואת אחיה. חברה שעלתה איתה לארץ באוניה סיפרה לי שבדרך, הרבה אנשים חלו ואמא שלי טיפלה בכולם. "היא הייתה כמו פלורנס נייטינגל" כך אמרה. ובאמת, כשהגיעה לארץ אמא שלי הלכה ללמוד בבית הספר לאחיות בירושלים ועבדה רב חייה כאחות בריאות הציבור. נתינה ושרות לזולת באו לה באופן טבעי.

אמא שלי מעולם לא סיפרה לי את קורות חייה. מאוחר מידי התעוררה בי הסקרנות לשאול. כמו הרבה ילדים לקחתי את אמא שלי כמובן מאליו... לימים, לקחתי על עצמי להיות השופר שלה.  אטו אלה לבין ביום חתונתה אם יש בי תחושה של החמצה על משהו בחיי, זה על כך שלא הספקתי להכיר את האדם והאישה שהייתה מתחת לסינר של האימהות. את זה שלא הספקתי ליהנות מנוכחותה בחיי הבוגרים, מכך שלא השכלתי לפני שנפרדנו להגיד לה תודה. אמא שלי נפטרה במפתיע, בתקופת החגים לפני 21 שנים. אני רוצה להזמין את אמא שלי לסוכה כאורחת כבוד, ולהוקיר אותה על כל מה שקיבלתי ממנה.

דבר ראשון שאעשה בסוכה יהיה לחבק אותה חיבוק ארוך. אמא שלי הייתה אישה חמה ומחבקת. כשבגרתי, חיפשתי את דרכי הרחק ממנה, הפסקתי להשיב לחיבוקיה. צר לי שלא הספקתי להשלים את מעגל ההתבגרות שלי בחייה ולהשיב לה חיבוק על חיבוק.

דבר שני שאעשה בסוכה יהיה להגיש לה צלחת מרק ירקות טעימה שהכנתי במיוחד עבורה. אמא שלי הייתה בשלנית. בבית שלנו היה תמיד אוכל חם וטעים. כשבגרתי ונולדו ילדי, נכדיה, (שני ילדים בלבד היא הספיקה להכיר), היא הייתה באה לבקרני ומכינה לנו אוכל במטבח שלי. לימים, אימצתי את המסורת של הכנת אוכל כמחווה של תשומת לב ואהבה. הייתי רוצה להכין לה ארוחה במתנה.

דבר שלישי שאעשה יהיה להציג בפניה את הילדים שלי, הנכדים שלה ולהגיד לה: אמא, תראי איזה יופי! הנה כולם בסדר, את יכולה להפסיק לדאוג... כי אמא שלי כמו הרבה אימהות בדורה הייתה אישה דאגנית...

ואז... אני אושיב אותה על ידי ואבקש ממנה: "אמא ספרי לי קצת על עצמך"... כי אמא שלי לא הייתה דברנית ואני יודעת מעט מאד על חייה שמהווים שורשים לחיי. "ספרי לי אילו חלומות היו לך, מה הגשמת ועל מה ויתרת, ספרי לי מה חשבת עלינו, עלי... איך הרגשת בבית, בעבודה... ספרי לי על הילדות שלך ועל הקשר שלך עם אמא שלך, סבתא שלי... כל אלה ועוד אשאל אותה והיא תענה לי לאט, בשקט, קצת במבוכה, כי הרי היא לא רגילה לדבר על עצמה, ויהיה לה מבט כזה רך ומידי פעם יציפו דמעות את עיניה מגעגוע, או עצב, או התרגשות והיא תאחוז בידי והיד שלה תהיה רכה וחמימה. ואחרי כל אלה ( ואולי בכלל אני אתחיל בזה) אני שוב אחבק אותה ואגיד לה תודה! תודה על כל מה שקיבלתי ממנה. על האהבה שהעניקה לי, על המסירות שלה, על הרכות, על החיבוק ועל החיוך. תודה אמא.

היו שנים בהן תפשתי את התכונות האלה שלה כחולשה. לא ידעתי להעריך את סגולות היהלום שבהן. היום אני יודעת. להיות אדם טוב, זה קודם כל להיות אדם אוהב. אני מאחלת לנו שנדע לשמור על האיכויות היקרות האלה בעידן החדש שבו  אנחנו מפלסות את דרכנו כנשים בעלות דעה והשפעה. שנדע לשלב עוצמה עם רכות, עשייה עם חמלה ואהבה.
חג שמח!

"חסד, זו הספירה המביאה את הטוב האלוהי והשפע האינסופי אל תוך העולם, בלי כל חשבון ובלי כל צמצום. כך גם בנפש האדם, היא מסמלת את כוח האהבה והרצון להיטיב. הטבה שאין לה גבולות לא מבחינת האיכות ולא מבחינת הכמות ואינה מתחשבת כלל במקבל. הספירה מחוברת לדמותו של אברהם" ויקיפדיה
לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏ללי יקרה, לכבוד הוא לי להפנות את המילים שלי גם לאימך. את יודעת, שם למעלה, הגבולות מיטשטשים. האימהות שלנו הן כמו אחיות וכולן ביחד תומכות בנו בנותיהן. הלוואי שגם כאן, על פני כדור הארץ, תשרור בין כולנו ללא הבדל גזע, דת ומין, אחוות נשים שכזאת. באהבה מחגית ‏חגית ספנסר ‏@ 16 אוק 2012 22:24
‏ברשותך אני שולחת את המילים האלה לאימי שנמצאת למעלה עם אמך, אימי לוטי לבית אבטליון הלכה לעולמה לפני 26 שנים ,ומוסיפה אמאלה הלוואי שהיית פה בחיי ורואה את צחי ועידו,את עומר איילה ולירז ואלי והיה לך כייף בלב. ואת עדית שופר למילים שלי תודה ללי ‏ללי ‏@ 08 אוק 2012 05:24
‏נגעת לי בלב, כמה אמיץ מצדך להזמין את אימא לסוכה ולשתף אותנו, זה נותן כוח והשראה ומזכיר לנו שאנו כאן בזכות אותן אמהות פרטיות שלנו ואמהות בכלל, זה מזכיר לנו להוקיר ולהודות על מה שיש, לא לקבל כמובן מאליו, אם זה אפשרי להודות על כך בעודן בחיים, להשמיע בקול, להסתכל בעיניים לגעת ולהגיד, תודה על התזכורת החשובה הזו, רגשת אותי מאוד, ובעולם המשתנה לנגד ענינו, שנדע להלך ולחבר את העבר עם ההווה והקידמה ונמשיך לכבד ולתת מקום לאמהות שהיו לפנינו ועוד יבואו אחרינו זהרה שלו ‏זהרה שלו ‏@ 02 אוק 2012 19:08
‏קראתי בהתרגשות את הזמנתה של חגית את אמה כאושפיזה. השיתוף הכן והחשוף נגע מאד לליבי. למרות התחושה שאנו בתקופה מודרנית ושיוויונית. לצערי אני חושבת שעדיין אנחנו הנשים שקופות מידי ומובנות מאליהן. אני מקווה שכל דור של נשים יעשה את הצעד שלו להשמיע קול ולא להסכים להיות שקופה למרות שלעיתים כאם ורעיה זה מה שנכון לעשות לעיתים. כאן מתחיל הבלבול....... גם אני מתבלבלת בין לשתוק ולדבר. בין לעמוד על שלי ולוותר. זה מסע על פני דואות. תודה לחגית שעוררת את קולן של האמהות באשר הן. שנה שקטה ולא שקופה אורית אור בנימינה ‏אורית אור ‏@ 02 אוק 2012 14:56
‏סיפור מרגש ומעלה (מוריד) דמעות. מתערבב בסיפור שלי המשפחתי של לזכור ולהעריך עכשיו, לומר תודה כשעוד אפשר. וגם בכל הסיפורים שאני פוגשת בספרים שאני עורכת, על נשים אמיצות וגדולות מהחיים, כל אחת בדרכה. ‏גליה מוסנזון ‏@ 02 אוק 2012 13:47
‏תודה לכל המגיבים, הדברים שכתבתם מחממים את ליבי. כל מי שמכיר אותי קצת יותר לעומק, יודע ש "אמא שלי" זה נושא רגיש. עצם אזכור שמה יכול בקלות לגרום לי לדמוע כאילו ללא סיבה... כל השנים התחולל בתוכי מאבק בין הרצון לדבר עליה ובין הפחד מהרגשות שכל שיחה עליה הציפה. פנייתה של עדית אלי לבחור אורחת לסוכה, הבחירה שלי להזמין את אמא שלי, פתחה בפני הזדמנות מיוחדת לכתוב לה מכתב אישי שכבר זמן רב נרקם בתוכי. תודה לך עדית! ‏חגית ספנסר ‏@ 02 אוק 2012 12:22
‏אמא שלי נפטרה ממחלה בגיל מאוד צעיר והיא חסרה לי מאוד. שנות בגרותי הראשונות היו קשות מאוד ,חוויתי דברים שקשים מאוד. היום אני יודעת להעריך את עזרת אימי ואת הנסיונות שלה לדאגה אלית תוך כדי כך נפטרה לאחר זמן קצר מאוד של מחלה ולא הספקתי לשאול אותה את כל מה שהיום הייתי שואלת אותה. לומדת ממנה לבשל ולאפות , דברים שאני מתגעגעת לטעם שלהם. רק אחרי שאבא שלי נפטר במפתיע התחלתי לחפש תשובות. לכן צריך את מצלמת הודיאו כדי להקליט ולצלם ולא לאחר את המועד. רק אחרי מבינים את חשיבות הנושא ואת דברי תיקי רותם. ‏אילנה פישר ‏@ 02 אוק 2012 00:31
‏כמה מרגש וחגית המדהימה שאני מכירה באופן אישי לאחר שהייתי חלק מקורס התמקדות בהנחיתה. רגישה מכילה ותומכת. ואני שמחה שבחרת להזמין אותה אושפיזין לסוכה. בחירה מדויקת וראויה! ‏סמדר ‏@ 01 אוק 2012 22:58
‏אושפיזה ראויה בסוכה! תודה על הכנות ועל התיקון שיש במכתב הזה, שנכתב בטח בשם הרבה הרבה בנות לאמהות שקופות, שלא זכו בעצמן להיות אף לא רגע אחד במרכז אלומת האור, ושלא זכינו אנו להכירן במיטב צבעיהן. חג שמח! ‏רות ‏@ 01 אוק 2012 18:12
‏עידית, כה התרגשתי לקרוא את המייל שהגיע לפני מספר דקות בעודי משוחחת עם עצמי ואחרי מהדהדת בקול את תחושותיי עם חברתי שעלי לעשות למען אמי יותר..איני יודעת עוד כמה שנים נכונו לה הלוואי כמה שיותר.. ואני בשל תלאות החיים והזמן כה רחוקה והמרחק הפיזי תרתי משמע אף מקשה ויש בי צורך לבא עם מצלמת וידאו וטייפ אחת לשבוע ולתת לה הזדמנות לספר את ספור חייה המרתקים. לחבק את כל המקומות המדממים שבתוכה את הילדה שלא נתנו לה מספיק מקום ובטוי וזה יהיה התקון שלי ואף שלה.. והנה המייל שלך ממש מבכני ומאשר את כל אשר עולה ומבעבע מתוכי בבקר זה. בני נוסע הלילה לפולין והכל מתערבב בכל עבר הווה ועולמנו שנמוג ועולמנו שיבוא.. הזכרת את ספרת חסד שמבטאת את ספורו של אברהם.המשמעות היותר גדולה הינה בהיבט של הצווי שצווה אלוהים את אברהפ"לך לך אל ארצך אל מולדתך אשר אראך" וזה מסע אל האמת הפנימית אל עצמנו אל תוכנו כל אחד מאתנו ומסע חייו..המהותי משמעותי.. לא בכדי אנחנו בפרשת האזינו..להיות קשובים לעצמנו לקול הפנימי שעולה מתוכנו.. הימים שעוד נכונו לנו שיהו נכונים שיהיו רכונים שיהיו מעלינו כמו כפות תמרים.. חג שמח תיקי רותם ‏Tiki ‏@ 01 אוק 2012 15:30
‏נוגע ללב. מרגש ויפה. ‏עידן רוטנברג ‏@ 01 אוק 2012 14:04