שרה לבית וולפנר, אימה של אמי, נולדה בשנת 1931 בעיירה שוראני שבסלובקיה, ובשנת 1982  הלכה לעולמה. חמישים ואחת השנים שבין היום האחד לאחר קדמו להיוולדי. וכך, מיום שאני זוכרת את עצמי, ...

שמי סתיו דקל ואני בת 27, גדלתי והתבגרתי באלון הגליל. לפני שלוש שנים עליתי לירושלים לרגל תחילת לימודיי בבית הספר לריפוי בעיסוק של האוניברסיטה העברית.

טרם לימודיי האקדמיים טיילתי בארץ ובחו"ל, הקדשתי ארבעה חודשים ללימודים מסוג אחר במדרשת "עין פרת" ועבדתי בהדרכת טיולים.

כיום אני מתגוררת בנחלאות ומשתדלת להשאיר מקום לעשייה נוספת לצד הלימודים והעבודה במלצרות.



שרה לבית וולפנר, אימה של אמי, נולדה בשנת 1931 בעיירה שוראני שבסלובקיה, ובשנת 1982  הלכה לעולמה.
חמישים ואחת השנים שבין היום האחד לאחר קדמו להיוולדי. וכך, מיום שאני זוכרת את עצמי, סבתי היא דמות נוכחת-נעדרת בחיי. מדי פעם קווים לדמותה מצטיירים-מתווספים מתוך שיחה משפחתית, מעיון במסמכים ובתמונות, ממחברת בית ספר חומה שבה היא החלה להעלות על הכתב את קורותיה, מספר המתכונים העמוס כל טוב וממכתבים שנשלחו אליה מהקרובים שהיגרו מערבה.


סבתא הייתה ילדה-נערה, שכמו רבות אחרות גדלה לתוך רעידת אדמה גדולה. היא שרדה את המלחמה יחידה מהגרעין המשפחתי המצומצם, לאחר שעברה בין מוסדות שונים לילדים ובבית הזכוכית שבו הוצלו אלפי יהודים.

סבתא עלתה ארצה בשנת 1946 עם עליית הנוער ונקלטה בכפר הנוער בן שמן. לאחר תקופת לימודים קצרה, דרך קרובי משפחה, שהתגלגלו גם הם ארצה, היא פגשה את סבא חיים וב-1951 הם התחתנו.

כשנולדו הילדים - דב ואחר כך רבקי - סבתא מצאה את האיזון בין גידול ילדים לשאר עיסוקיה - עבודה, התנדבות, קשרים חברתיים ותרבות. יחד, סבא וסבתא הצליחו לבנות בית חם ואוהב. עם זאת, חסרה המשפחה המורחבת וסבתא הקדישה זמן רב לחיפוש אחר קרובי משפחה, הקפידה להאזין ברדיו למדור לחיפוש קרובים וקיוותה למצוא כך יום אחד את אחיה. האח יוסף לא נמצא, אך היא מצאה קרובים שעלו לארץ עוד טרם המלחמה וחידשה עימם קשר.

סבתא, שגדלה בבית מסורתי, הייתה מאוד ליברלית, וראתה חשיבות גדולה יותר בבנייה והקמת המדינה לעומת שמירה קפדנית על חוקי הדת. היו לה תחומי עניין רבים ובהתאם לכך קשרים מגוונים: עם נשות נעמת הייתה מטיילת ומשתתפת בפעילויות שונות, היו חברות שאיתן הייתה מתייעצת ועוסקת בתפירה וסריגה, חברות מקהילת בית הכנסת, חברים משותפים שאיתם היו מתראים ומבלים בערבים והיו גם קשרים עם אנשים יוצאי שוראני והסביבה.

היא הייתה אישה שמחה, נהנתה ללמוד, לקרוא, לשיר, לרקוד, ו"להתלבש". הייתה לה מודעות גבוהה לאסתטיקה וכישורי תפירה, בישול ואפייה שמילאו את הבית בריחות ומטעמים ערבים לחיך ובתחפושות מעשה ידיה. כזאת  הייתה - אישה פרקטית, איכפתית ורגישה שהרבתה בעשייה למען ביתה ובעזרה לסובבים אותה.

כשהייתה בת 49 לערך, סבתא חלתה בסרטן. בתחילה המחלה לא הפריעה לשגרת חייה, אך בחודשים האחרונים היא לא יכלה לה. המפגש עם המחלה הקשה גרם לעבר לצוף ולהציף ועורר מאבק בין הרצון לחיות ולהשתתף במתרחש- אז כבר נולד ארנון, הנכד הראשון - לבין ההתמודדות עם משהו שאין בו שליטה.

לפני כשנה זכיתי להכיר את אסתר, אישה יקרה בת 89 שנולדה בגרמניה ועלתה גם היא עם עליית הנוער. השיחות עם אסתר על עברה ועל המציאות השונה בה גדל הדור שלה לעומת הדור שלי עוררו אצלי מחשבות רבות על סבתא שרה. כשאני שומעת על הבית שסבתא הצליחה להעניק לילדיה, לאחר שהבית שלה נעלם אני מתמלאת התפעלות. לא פעם אני שואלת את עצמי איך ידעה כיצד לאסוף את השברים ולבנות מתוכם שלם?! 

סבתא, מדי פעם אימא אומרת שהיינו יכולים ליהנות ממך אם היית כאן, אין לי ספק שלי יש הרבה ללמוד ממך ובמה לשתף אותך, ויש לי הרגשה שאולי גם יש לך תשובות טובות לכמה שאלות.
סבתא שרה - אולי תבואי?
נשב יחד בסוכה ונדבר...

"מלכות, הקרויה גם "שכינה" או "כנסת ישראל", משולה לנקביות ומקושרת לאישה. היא קולטת מ"יסוד" את שהואצל ומעבירה אותו לתוך העולם הממשי. ספירת "מלכות" מקושרת גם לדמותם של דוד המלך ושל רחל." ויקיפדיה