שיחק אותה גרוסמן, "אתי החיים משחק הרבה"
בקורת קריאה משוחדת


וואי, כמה קשה לקרוא ספרות בדיונית על סיפור חיים אמיתי, ועוד כזה שהכרתי מקרוב!
"הרבה אנשים לא מצליחים לצלוח את עמודיו הראשונים של הספר" אמרה לי סמדר, נכדתה המקסימה של אוה נהיר שחיה בקיבוץ שער העמקים "אותי הפער הזה שיחרר ממש" היא הוסיפה ואמרה " מרגע שהתחלתי לקרוא בו והבנתי שיש פה סיפור של גרוסמן ולא שלנו, זרמתי ונסחפתי!"


הפגישה עם סמדר נולדה מהכרות ברשת והתקיימה בעקבות הצורך ההדדי שלנו לדבר על "אתי החיים משחק הרבה" שכתב דויד גרוסמן, בהתבססו על חייה של אוה נהיר, סבתה של סמדר וחברתי. "כל פרט בסצנה הזאת חשוב, כי ככה בונים מיתולוגיות"אומרת גילי המספרת [נכדתה של ורה בספר] ולנו, לסמדר ולי, היה חשוב לפרק, להרכיב ולהשוות את מיתולוגיית אוה כפי שהכרנו אותה, סמדר מיום לידתה ןאני בעשור האחרון לחיי אוה.

אוה הייתה מספרת סיפורים ובונת מיתולוגיות מיומנת. סיפור חייה האמיתי גדול ומורכב מכל מה שנרטיב בדיוני יכול להכליל מבלי לגרום לתחושת הפרזה והיא השכילה לספר את פרקי חייה לכל מי שהיה קשוב, בהבלחים של זכרונות, ברגעים בלתי צפויים, מפורטים באותן מילים עם אותו דיוק מטורף בתאריכים, בשמות מקומות ואנשים בזכרון פנומנאלי שלא התערפל עד יום מותה.

לא מעט ביקורות משבחות כבר נכתבו על ספרו של גרוסמן, ובצדק! האיש בלי ספק יודע את מלאכתו והוא הצליח בערמת חוטי הזהב של העלילה הסבוכה למצוא שלושה קצות חוט וללפף אותם יחד בדרכו הייחודית תוך שמירה על לשונה המיוחדת של אוה [ורה בספר] ועל איפיון דמויות שיש  בו כדי להדהד בהדיקות את המציאות בה חייתה אוה ב-97 שנותיה ואליה נולדו וגדלו ביתה טיאנה ונכדתה אמילי. 


שתי נקודות בסיפור אינן זוכות, לטעמי, לדגש מספק אצל גרוסמן ומחלישות את הפרוזה מול המציאות -

בחירת של אוה [שורה נכתבה בהשראתה] היא למעשה מרכז הדרמה של חייה עמוסי ההתרחשויות, נעשית בתנאי קרב ממש.  אישה צעירה, רגע אחרי קבלת ההודעה על מות בעלה אהובה הנערץ, אנוסה לבחור בתוך רגעים ספורים בחירה שתשנה לנצח את מהלך חייה ןחיי בתה. היא עומדת שם מרוקנת, מרוסקת כמו על פי תהום, רואה בראשה את דמות בעלה התלוי שומעת את מרש ההלויה ובוחרת. היא לא בוחרת בחיי תענוגות או בכסף רב אלא במאסר, בעינויים, בסבל בל יתואר שחלקו השני והמצויין של הספר מנסה לתאר עבורינו הקוראים את מה שעברה שם, בגולי אוטוק אליו נשלחה. בהקריבה את חייה היא מקריבה גם את חיי בתה. הבחירה הזאת תלווה אותה כמצרבת כל חייה. האם יש למי מאיתנו היכולת להבין, באמת להבין, את הרגע הזה? וכמה קשה לנו לחיות עם הבחירה הזאת שלה...
"והם אמרו לי: 'נובאק ורה, תחשבי טוב עוד פעם. יש לך דקה בשביל לחשוב.' ואני עוד פעם אמרתי: 'אני לא צריכה אפילו שנייה'. "והקולונל הרופא אמר: 'את בוחרת גבר מת במקום ילדה חיה? איזה אמא את? איזה אישה את? איזה בנאדם את?' [שם, עמ' 213]

אבל, זה לא הכל. מכל מאמרי הדעה שקראתי על הספר, רק זה של ניסים קלדרון מציין בתמיהה ומעט ביקותיות את ההתעלמות הכמעט מוחלטת של גרוסמן מההקשר התקופתי אידאולוגי בו חיו דמויות אלו. הקשר שאין קריטי ממנו להבנת הנפש המניעה את גלגלי העלילה הזו. נדמה לי שאנשים בני דורינו, וגרוסמן בן ה-64 בכללם, לא מסוגלים כלל להבין את העוצמה שהייתה לאידאולוגיות ולתפיסת העולם בשנים בהם התעצבה אשיותה העוצמתית של אוה נהיר. האידאולוגיות החברתיות-פוליטיות עמדו מעל לכל דבר אישי ופרטי בחייה, ובראשן כמו שהעידה על עצמה "אני סוציאליסטית" או כמו שסמדר תקנה אותי "אני סוציאליסט!". וכזה היה גם אהובה המת. לחתום על היותו בוגד סטאליניסט לא הייתה אופציה. פשוט לא!

האם יש אידאה בחיינו הנוכחיים שיש לה עוצמה טוטאלית כזו היום? אנחנו שדואגים קודם כל לעצמינו, לילדינו, לבתינו... לנו ברורה הבחירה, גם לאוה היא הייתה ברורה, אך זו לא אותה בחירה. אוה, ורה, לא חתמה ועל מחיר בחירתה כתב גרוסמן את ספרו. קראו את הספר, הוא מרתק, ובשארית האויר שנותר לכן.ם קראו את שמונת פרקי סיפורה אצלי, באתר.
לראש הדף
תגובות
שם:
כתובת מייל:
captcha
לשליחת טלגרמה
‏הי דני יקר, אכן צברתי. אולי לא מספיק. זה תמיד לא מספיק. לי לא היה קל לקרוא את גרוסמן. אני מבינה את הצורך של הסופר להמציא נרטיב אבל במקרה הזה הנרטיב האמיתי עולה על כל דמיון ולכן קשה היה לי לקבל את ה"המצאות" שלו. מאידך, אתה ממש צודק לגבי נקודת המבט והיא מעוגנת בדמות אמיתית (לא כתבתי עליה) שזכיתי אפילו לארח במפגשי הנשים שלי. בין אוה לאמילי נכדתה היו יחסי סמביוזה מטורפים. אוה האמינה שאמילי היא ממשיכת דרכה בהיותה עורכת דין של מהגרי עבודה ופליטים מעין לוחמת זכויות אדם. הבחירה דל גרוסמן גם פה היתה לקחת את הנכדה אבל הוא לא יצק לה את הכוחות המלאים מהמציאות.נדמה לי שהנשים הללו היו כלכך חזקות שגרוסמן היה חייב להרחיק עצמו מהן וליצר נשים שיוכל לטוות איתן את העלילה כרצונו. אתה צודק, חכה מעט ותשאר עם טעם היצירה לפני שתקרא בבלוג שלי. זה נכון ככה. געגועים, ותודות, עדית ‏עדית שגב ‏@ 14 נוב 2019 19:27
‏עדית יקרה . זה עתה סיימתי לקרא את הספר של גרוסמן ותוך כדי שיטוט ברשת אני מגלה על קשרייך עם האשה המופלאה הזו. הספר של גרוסמן שאב אותי חזק לתוכו. היכולת שלו לכתוב את הסיפור מנקודת מבטה של הנכדה גילי היא מרתקת. הרי אפשר לכתוב את הסיפור מנקודת מבטה של ורה או של רפי או של נינה או של סופר יודע כל שמספר את הסיפור. אני משאיר לעצמי עוד קצת זמן לעכל ולחשוב על הספר של גרוסמן ואחר כך אקרא את מה שכתבת את מתוך המפגשים איתה. מקנא בך שצברת כל כך הרב שעות איתה. להתראות דני קדם ‏Dan Kedem ‏@ 14 נוב 2019 18:48
‏היי עידית אני מזדהה עם כל מילה שכתבת ורק לפני כמה דקות שוחחתי עם בתי שלה העברתי את הספר לקריאה על סיפורה של אווה ועל הסיפור שטווה גרוסמן. מאז הספר אני חושבת על אווה שהיתה גם חברתי יותר ויותר. סיימתי את הספר בדמעות הרגשתי את כאבה על החיים הקשים שהיו לה ולמרות הכל הצליחה לשקמם טובות משפחה אוהבת סביבה. שמחהבשהיתה לי הזכות להכיר את האישה הקטנה גדולה הזאת. נאוה אולמן ‏ נאוה אולמן ‏@ 23 אוג 2019 11:01
‏קראתי את שמונת פרקי סיפורה של אוה. הייתי מרותקת ומאוד נרגשת. תודה גדולה, גדולה על שהבאת ושיתפת את הסיפור. את ספרו של גרוסצן עדיין לא קראתי. ושוב. תודה גדולה. ‏דבורה ‏@ 25 מאי 2019 20:41
‏יקירתי, באופן מקרי לחלוטין, וכמובן מבלי שידעתי על איזשהו הקשר, רכשתי אתמול את הספר הזה בדיוק, כמתנה לאיש שלי שאוטוטו חוגג יום הולדת, כמדי שנה, בה' באייר... הכרתי את אוה במפגשי הפריחה וליוויתי את מילותייך החמות אודותיה, בעודה בחיים וגם לאחר שנפטרה, אז מאד שמחה על הפרק הזה שהוספת כאן היום. תודה וחיבוק, נאוה ‏Nava Shoshani ‏@ 03 מאי 2019 20:39