השבוע, בדיוק בשבוע בו נמצאו שני עמודים אבודים מספרו הנצחי של אנטואן דה סנט-אכזיפרי,"הנסיך הקטן", הגיע אלעד לסדנה. זה לא ארוע שכיח השנה כי אלעד כבר בי"א, אבל גם לא ארוע נדיר וכנראה שלא הייתי כותבת עליו אילו הייתי מפספסת את תערוכת גמר מגמת עיצוב גרפי בהשתתפותו. 

את אלעד פגשנו לראשונה בשנת 2009 כשפתחנו את הסדנה. הוא הגיע עם "תוית אזהרה" ממדרכיו בפנימיה שאמרה: "יש להרחיק את הילד מספריי תרסיס או צבע מכל סוג שהוא ...השמועה אומרת שהוא, הוא האחראי ל"קישוט" פחי האשפה של הנהללים". מייד הסתקרנו.

ילד צנום, יפה ורגיש שלא מסתכל בעיניי המדבר עימו. אנחנו היינו אז בשלב הטיח והצבע. רצינו סדנה נקייה עם קירות חלקים, לבנים, אבל בשביל אלעד, כל קיר בכל מצב היה מצע לחלומותיו.

באותה שנה שהו בכפר הנוער גרעין שנת שרות אמנויות. היו שם כמה חבר'ה מצויינים. רועי, אפרת ו"שוקו" התחברו איתו, כמו גם עם אחרים, חשו אותו ותיווכו ביננו את הקשיים הראשונים. צריך אנשים כאלו בחיים!

אנחנו, ראינו את הצורך בעיניו, כשהצלחנו לתפוס אותן לרגע, ושמענו את העקשנות בקולו אבל לא התמסרנו בקלות. "אתה חייב להביא סקיצות" אמרנו לו, וחשבנו שהנה הוא מוותר על העניין...התבדנו!
הוא חזר שוב ושוב עם דפים תלושים ומקומטים שעליהם רישומים ומילים באנגלית שלא הצלחנו לקרוא ולהבין אבל אלעד בסבלנות רבה היה מפענח אותם עבורנו ועל הדרך לוחץ:  "תקנו תרסיסים, בקבוק צבע רגיל ..אני אסתדר עם הכל". הוא ייעץ לנו איפה לקנות ומה המחיר שנכון לשלם. היה ברור שהילד הזה מכור לריסוס. ככה התחיל הרומן שלנו עם אלעד והגרפיטי שלו.












בדרך, למדנו איך יוצרים הצללה, איך ממלאים שטחים. למדנו שלכל אמן גרפיטי יש חתימה משלו שמורכבת משם מקצועי שהוא בחר לעצמו ומסמלילים מוכרים. ראינו איך בזמן העבודה האמנותית הילד מרוכז כל כולו בעשייה וכל החבר'ה שסביבו מתרגשים מכל תוספת, צופים ןמעריצים. 

עם האוכל בא התאבון ...אחרי שאזלה כל טיפת צבע במיכלי הספרי שקנינו בחנות ציוד בנייה, אלעד סיפר שיש חנות קטנה בעפולה שמביאה תרסיסים מקצועיים. "זה יותר יקר" הוא אמר "אבל שווה את זה".
 
בנתיים, בישיבות צוות "קול גלגל" סערו הרוחות: "יותר מדי כסף אנחנו משקיעים בילד הזה", "הריח של הריסוס נורא, זה מרעיל!", "אי אפשר להיות בסדנה כשהוא נמצא", "גם ילדים אחרים רוצים לרסס", ... החבורה התחלקה לתומכים ומתנגדים וכל השיקולים היו אמיתיים: מחד הרגשנו שמצאנו לאלעד מפלט, מקום שבו כל הקירות מחכים לו, שבו הוא יכול לקבל תמיכה לפרץ היצירה שלו מבלי להסתבך, מקום להתפתחות. מאידך היו ילדים אחרים, העלויות ובעיקר אדי הצבע הרעילים לא הקלו על איש את השהייה במקום. 

לקח זמן עד שהרגלנו אותו ואת שאר החבר'ה, הצופים, להכניס את האף והפה למסכה שתשים פילטר בינם לבין אדי החומרים הרעילים שבצבע.

היו פעמים שבקור ובגשם מצאנו עצמנו מסתופפים מחוץ לסדנה ורק הילד, כאילו שום דבר לא נוגע בו, שקוע ביצירה, מרסס...


העבודות של אלעד הפכו להיות חלק מנוף הסדנה גם כשעשינו שינוי בחללי המבנה והכנסנו פעילות אפייה. העבודות הפכו חלק מהעשייה שלנו במקום ורקע לכל הצילומים הרבים שצילמנו וצילמו הנערים בכל פעם שנפגשנו.












בסיפרה "תאוריית נקודת האור, לחפש את הניצוץ שבאדם" כותבת ד"ר רחאב עבד אלחלים כך: "בין בני האדם, יש כאלה שאורם נראה תמיד וכולם נהנים מזיוו ויש כאלה שאורם לא נראה כלל, רק לאחר שאנו זורקים אליהם אלומת אור שתחשוף את אורם הייחודי ותעצים את ניצוצותיו."

בערב יום חמישי נכנסתי לתערוכת עבודות הגמר של המגמה לצילום ועיצוב בבה"ס האזורי בנהלל. אלעד, הנסיך הקטן של סדנת "קול גלגל" הציג שם פרוייקט מיתוג עצמי.  השם המקצועי שהוא בחר לעצמו  : Edge, Art concept נבנה מאותיות שמו אלעד גרימברג. האות E שעוצבה ביד, בצבצה בלבן מתוך כתם צבע שחור בעוד שאר האותיות מדממות לצד מריחות מכחול אדום, שחור ואפור.

שלושת הצבעים שבחר אלעד מזכירים עבודות מרובות פונטים מתקופת הדאדא   כעבודה זו של Theo van Doesburg

 











הקיר של אלעד היה מסודר מאוד, בעל אופי אישי ואחיד, כאילו כל הסערה וההתפרצות שיצאה ממנו בעבודות זוככה כאן לאמירה גרפית מאורגנת ומסודרת. עמדתי נפעמת ונרגשת. הרגשתי שבתוך מכלול האנשים שליוו את אלעד ליום הזה, לאירוע הזה - הוריו, מוריו, אנשי הצוות בכפר הנוער-  יש לנו, אנשי "קול גלגל" זכות ראשונים. ד"ר רחאב אומרת שיש "לראות בכל כשרון שהפגין הפרט "נקודת אור" שאותה צריך לחזק, משום שהיא זו שתוביל לגילוים ולהתפתחותם של כשרונות נוספים." 

אלעד, בהצלחה בהמשך הדרך,
אנחנו מאחוריך.