ביום השנה לנפילתו של צביקה לופט בקיץ 2007, ערכנו ארנה אשתו, אורלי סטודיו אור ואני את החוברת. חוברת זכרון שאיגדה תמונות מחיו עם קטעי מילים, משפטים ופסקאות קצרות שנאמרו ונכתבו עליו. קשה לערוך חוברת זיכרון, קשה עוד יותר כשאיש היה חבר יקר ומשפחתו שזורה במשפחתי.
אורלי, המעצבת הגרפית, הגיע עם נסיון מוקדם. היא כבר הספיקה לערוך כמה חוברות/ספרי הנצחה והכינה אותי לקושי. למרות ההכנה המוקדמת והתמיכה במהלך העבודה היו לא מעט רגעי דמע ומשברים. פחות משנה עברה מהתרסקות מסוקו של צביקה בזמן מלחמת לבנון השניה, החומרים והמראות היו טריים וקשים.
ארנה, אשתו של צביקה, הייתה חלק משמעותי מתהליך העבודה. היא ישבה איתנו להגדיר את האופי שתישא חוברת הזיכרון, הייתה חלק מתהליך קבלת החלטות לגבי מיון התוכנים והעיצוב אבל איפשרה לנו יד חופשית בעשיה. בכל שלב שעברנו נישלחו החומרים לארנה, קיבלנו משוב והערות והמשכנו הלאה. גם ההחלטה לעבוד רק מולה [ומעט מול הבנות] ולא לערב הורים ו/או אחים בתהליך נלקח בהחלטה משותפת ומפוכחת מתוך הבנה [וגם חשש] לרגישויות הרבות. קיווינו שהאינטגריטי שליווה את התהליך יעבור בתוצר ושהחוברת תתקבל הייטב גם אצל המשפחה המורחבת.
נקודת המוצא לתהליך שהציגה ארנה הייתה שהחוברת על צביקה, שהיה איש שלם, מאושר ומלא שימחת חיים, תיצג את חייו ולא את מותו. החלטנו שאנחנו הולכות על חוברת מנייר ממוחזר, טקסטורה חומרית ומחוספסת. רצינו שיהיה בה משהו מכובד למראה אבל שזרנו אותה בספירלה שתקל על הדיפדוף ותשדר אוריריות. החלטנו על צבעוניות מרובה שישקף את הבית של ארנה, צביקה, איה, מיקה ויולי הטובל בצבעים, אמנות [של אימו תלמה ושל בנותיו] ובוסתן עצי פרי.
התחלנו מקריאה ומעבר על כמויות עצומות של חומרים כתובים. הספדים, מכתבים, קטעי יומן, מחברים, משפחה, פיקודים ואנשים זרים. צביקה היה חד מחשבה ולשון. הרגשנו שלא נכון בחוברת לזכרו להציף במילים ולכן לקחנו פיסקאות, כמה משפטים, אמירה, לפעמים מילה בודדת מכל אחד מהאנשים היו מרכז חיו.
בנינו היפוך כרונולוגי, להתחיל בסוף...לסיים בהתחלה.
התחלנו את החוברת ביולי, הקטנה שבבנותיו, עברנו אל אחיותיה הגדולות יותר איה ומיקה, ומשם דרך הוריו, אשתו, שלושת אחיו, משפחתה של ארנה, חבריו מן הצבא בו בילה את מירב שנותיו סיימנו דווקא בילדותו בקיבוץ ראש הנקרה.
ההחלטה על הכריכה הייתה אחד החלקים הקשים. ארנה התעקשה שעיניו החודרות של צביקה שצבעם נע בין כחול כים שלמרגלות ראש הנקרה לירוק של שדות כפר חוגלה, חייבות להיות על הכריכה. לא לכולם היה קל עם הבחירה הזו אבל תחושותיה של ארנה התחברו למסר של חייה ושל החוברת: להביט למציאות בעיניים.
ארנה, אשתו של צביקה, הייתה חלק משמעותי מתהליך העבודה. היא ישבה איתנו להגדיר את האופי שתישא חוברת הזיכרון, הייתה חלק מתהליך קבלת החלטות לגבי מיון התוכנים והעיצוב אבל איפשרה לנו יד חופשית בעשיה. בכל שלב שעברנו נישלחו החומרים לארנה, קיבלנו משוב והערות והמשכנו הלאה. גם ההחלטה לעבוד רק מולה [ומעט מול הבנות] ולא לערב הורים ו/או אחים בתהליך נלקח בהחלטה משותפת ומפוכחת מתוך הבנה [וגם חשש] לרגישויות הרבות. קיווינו שהאינטגריטי שליווה את התהליך יעבור בתוצר ושהחוברת תתקבל הייטב גם אצל המשפחה המורחבת.
נקודת המוצא לתהליך שהציגה ארנה הייתה שהחוברת על צביקה, שהיה איש שלם, מאושר ומלא שימחת חיים, תיצג את חייו ולא את מותו. החלטנו שאנחנו הולכות על חוברת מנייר ממוחזר, טקסטורה חומרית ומחוספסת. רצינו שיהיה בה משהו מכובד למראה אבל שזרנו אותה בספירלה שתקל על הדיפדוף ותשדר אוריריות. החלטנו על צבעוניות מרובה שישקף את הבית של ארנה, צביקה, איה, מיקה ויולי הטובל בצבעים, אמנות [של אימו תלמה ושל בנותיו] ובוסתן עצי פרי.התחלנו מקריאה ומעבר על כמויות עצומות של חומרים כתובים. הספדים, מכתבים, קטעי יומן, מחברים, משפחה, פיקודים ואנשים זרים. צביקה היה חד מחשבה ולשון. הרגשנו שלא נכון בחוברת לזכרו להציף במילים ולכן לקחנו פיסקאות, כמה משפטים, אמירה, לפעמים מילה בודדת מכל אחד מהאנשים היו מרכז חיו.
בנינו היפוך כרונולוגי, להתחיל בסוף...לסיים בהתחלה.
התחלנו את החוברת ביולי, הקטנה שבבנותיו, עברנו אל אחיותיה הגדולות יותר איה ומיקה, ומשם דרך הוריו, אשתו, שלושת אחיו, משפחתה של ארנה, חבריו מן הצבא בו בילה את מירב שנותיו סיימנו דווקא בילדותו בקיבוץ ראש הנקרה.
ההחלטה על הכריכה הייתה אחד החלקים הקשים. ארנה התעקשה שעיניו החודרות של צביקה שצבעם נע בין כחול כים שלמרגלות ראש הנקרה לירוק של שדות כפר חוגלה, חייבות להיות על הכריכה. לא לכולם היה קל עם הבחירה הזו אבל תחושותיה של ארנה התחברו למסר של חייה ושל החוברת: להביט למציאות בעיניים.