22.11.2012
מצורף סיפור של אתגר קרת שנמצא ברשת...מתאים בול לסופו של עמוד ענן.
מצורף סיפור של אתגר קרת שנמצא ברשת...מתאים בול לסופו של עמוד ענן.
האזעקה תופסת אותנו על הכביש המהיר בדרך לסבא יונתן, כמה קילומטרים צפונית לתל אביב. שירה, אשתי, עוצרת את המכונית בצד ואנחנו יוצאים ממנו משאירים את רקטות הבדמינטון ואת כדור הנוצה במושב האחורי. לב מחזיק לי את היד ואומר "אבא אני קצת בלחץ" הוא בן שבע ושבע זה גיל בו זה נחשב לא קול לדבר על פחד, אז המילה "בלחץ" מחליפה אותה. שירה שוכבת בשולי הכביש כמו שהסבירו בהוראות פיקוד העורף. אני אומר ללב שגם הוא צריך לשכב. אבל הוא ממשיך לעמוד תוך שהוא מחזיק בכוח את כף ידי בכף ידו הקטנה והמזיעה.
"תשכבו כבר," מרימה שירה את קולה כדי להתגבר על האזעקה הרועמת.
"אולי נשחק 'סנדוויץ' פסטרמה'?" אני אומר ללב. "
מה זה?" הוא שואל ולא מרפה מידי.
"אמא ואני פרוסות לחם," אני מסביר "ואתה פרוסת פסטרמה, ואנחנו צריכים להרכיב ביחד הכי מהיר שאפשר סנדוויץ' פסטרמה".
"בוא, אתה תשכב עכשיו על אמא," אני אומר, ולב נשכב על גבה של שירה ומחבק אותה בכוח. אני נשכב מעליהם, תוך שאני דוחף בידי את האדמה הלחה , כדי לא למעוך אותם.
"זה נעים לי ככה," אומר לב ומחייך.
"הכי כיף זה להיות הפסטרמה." אומרת שירה מתחתיו.
"פסטרמה!" אני צועק
"פסטרמה!" צועקת אישתי
"פסטרמה!" צועק גם לב בקול רועד, לא ברור אם מהתרגשות או מפחד.
"אבא," אומר לי לב עכשיו "תראה, יש נמלים שמטפסות על אמא."
"פסטרמה עם נמלים!" אני צועק
"פסטרמה עם נמלים!" צועקת אישתי
"איכס!" צועק לב.
ואז נשמע הפיצוץ.
חזק אבל גם רחוק.
אנחנו ממשיכים לשכב זה על זה עוד רגע ארוך מבלי לזוז. הזרועות אשר נושאות את משקלי מתחילות לכאוב. בזוית העין אני יכול לראות נהגים אחרים אשר שכבו בשולי הכביש המהיר קמים ןמגבים את האדמה מהבגדים. גם אני נעמד.
"תשכב," קורא לי לב "תשכב בחזרה, אבא, אתה מקלקל לנו את הסנדוויץ'."
אני חוזר לשכב עוד רגע ואומר "זהו, המשחק נגמר,הצלחנו."
"אבל זה נעים." אומר לי לב, "בוא נישאר ככה עוד רגע."
אנחנו נשארים ככה עוד כמה שניות . אמא למטה, אבא למעלה, ובאמצע לב ועוד כמה נמלים אדומות.
כשאנחנו בסוף קמים לב שואל איפה הטיל. אני מצביע לכיוון שממנו נשמע הפיצוץ "זה נשמע כאילו הוא התפוצץ לא רחוק מהבית שלנו." אני אומר .
"אוף," אומר לב באכזבה "עכשיו בטח להב עוד פעם ימצא חלקים שלו לאוסף. אתמול הוא הביא לכיתה חתיכה מברזל מהטיל הקודם עם הסמל של החברה והשם שלה בערבית."
"זה עדיף על זה שהיה מתפוצץ לידינו. אומרת שירה בזמן שהיא מנקה את החול ואת הנמלים מהמכנסים.
"הכי טוב אם זה היה מספיק רחוק שלא היה קורה לנו כלום, אבל מספיק קרוב שהייתי יכול לאסוף את החלקים." מסכם לב.
"הכי טוב זה בדמינטון על הדשא של סבא." אני חולק עליו ופותח את הדלת האחורית של המכונית.
"אבא," אומר לי לב בזמן שאני חוגר אותו במושב האחורי "אתה מבטיח שאם תהיה עוד אזעקה אתה ואמא תשחקו איתי שוב פסטרמה?"
"מבטיח," אני אומר "ואם זה יתחיל לשעמם, אני אלמד אותך איך משחקים 'טוסט גבינה'."
"יש!" אומר לב ואחרי שנייה מרצין "אבל מה אם לא יהיו יותר עוד אזעקות אף פעם?" שואל לב בחשש.
"נראה לי שתהיינה עוד אחת או שתיים לפחות." אני מנסה להרגיע.
"וגם אם לא," מוסיפה אמא מכיסא הנהג "תמיד אפשר יהיה לשחק את זה גם בלי אזעקה".
"תשכבו כבר," מרימה שירה את קולה כדי להתגבר על האזעקה הרועמת. "אולי נשחק 'סנדוויץ' פסטרמה'?" אני אומר ללב. "
מה זה?" הוא שואל ולא מרפה מידי.
"אמא ואני פרוסות לחם," אני מסביר "ואתה פרוסת פסטרמה, ואנחנו צריכים להרכיב ביחד הכי מהיר שאפשר סנדוויץ' פסטרמה".
"בוא, אתה תשכב עכשיו על אמא," אני אומר, ולב נשכב על גבה של שירה ומחבק אותה בכוח. אני נשכב מעליהם, תוך שאני דוחף בידי את האדמה הלחה , כדי לא למעוך אותם.
"זה נעים לי ככה," אומר לב ומחייך.
"הכי כיף זה להיות הפסטרמה." אומרת שירה מתחתיו.
"פסטרמה!" אני צועק
"פסטרמה!" צועקת אישתי
"פסטרמה!" צועק גם לב בקול רועד, לא ברור אם מהתרגשות או מפחד.
"אבא," אומר לי לב עכשיו "תראה, יש נמלים שמטפסות על אמא."
"פסטרמה עם נמלים!" אני צועק
"פסטרמה עם נמלים!" צועקת אישתי
"איכס!" צועק לב.
ואז נשמע הפיצוץ.
חזק אבל גם רחוק.
אנחנו ממשיכים לשכב זה על זה עוד רגע ארוך מבלי לזוז. הזרועות אשר נושאות את משקלי מתחילות לכאוב. בזוית העין אני יכול לראות נהגים אחרים אשר שכבו בשולי הכביש המהיר קמים ןמגבים את האדמה מהבגדים. גם אני נעמד.
"תשכב," קורא לי לב "תשכב בחזרה, אבא, אתה מקלקל לנו את הסנדוויץ'."
אני חוזר לשכב עוד רגע ואומר "זהו, המשחק נגמר,הצלחנו."
"אבל זה נעים." אומר לי לב, "בוא נישאר ככה עוד רגע."
אנחנו נשארים ככה עוד כמה שניות . אמא למטה, אבא למעלה, ובאמצע לב ועוד כמה נמלים אדומות.
כשאנחנו בסוף קמים לב שואל איפה הטיל. אני מצביע לכיוון שממנו נשמע הפיצוץ "זה נשמע כאילו הוא התפוצץ לא רחוק מהבית שלנו." אני אומר .
"אוף," אומר לב באכזבה "עכשיו בטח להב עוד פעם ימצא חלקים שלו לאוסף. אתמול הוא הביא לכיתה חתיכה מברזל מהטיל הקודם עם הסמל של החברה והשם שלה בערבית."
"זה עדיף על זה שהיה מתפוצץ לידינו. אומרת שירה בזמן שהיא מנקה את החול ואת הנמלים מהמכנסים.
"הכי טוב אם זה היה מספיק רחוק שלא היה קורה לנו כלום, אבל מספיק קרוב שהייתי יכול לאסוף את החלקים." מסכם לב.
"הכי טוב זה בדמינטון על הדשא של סבא." אני חולק עליו ופותח את הדלת האחורית של המכונית.
"אבא," אומר לי לב בזמן שאני חוגר אותו במושב האחורי "אתה מבטיח שאם תהיה עוד אזעקה אתה ואמא תשחקו איתי שוב פסטרמה?"
"מבטיח," אני אומר "ואם זה יתחיל לשעמם, אני אלמד אותך איך משחקים 'טוסט גבינה'."
"יש!" אומר לב ואחרי שנייה מרצין "אבל מה אם לא יהיו יותר עוד אזעקות אף פעם?" שואל לב בחשש.
"נראה לי שתהיינה עוד אחת או שתיים לפחות." אני מנסה להרגיע.
"וגם אם לא," מוסיפה אמא מכיסא הנהג "תמיד אפשר יהיה לשחק את זה גם בלי אזעקה".