גינת לוינסקי, מוצאי שבת, הגשם שהתחיל את המערכת הסוערת כבר ביקר פה והשאיר את האדמה שבין שיירי הדשא הרמוס רטובה ובוצית. אנשי מרק לוינסקי מאיישים עוד משמרת בעבודת הקודש שלהם ומגישים ארוחה חמה לאנשים שחיים כבר זמן רב, רב מדי, בגינה. בתום המשמרת הם מתפנים לחגוג מסיבת יום הולדת למיליון. כן, זה שמו של האיש בצילום.

מספרת אורלי: " הכרתי את מליון בחורף שעבר, הוא הגיע מאריתראה. מייד הוא התחבב עלינו - הוא לא באמת מדבר אנגלית וגם לא עיברית אך יש בו חן גדול כל כך והוא מצליח לתקשר עם כולם באופן בלתי רגיל. לי הוא קורא ממה תרזה וכל יום הוא בא לעזור לנו לחלק אוכל לפליטים שגרים בגינה. הוא עובד בכל מה שניתן והוא אדם מקסים. כולנו אוהבים אותו ורואים בו חלק מאיתנו בדיוק כמו סולטן שכל יום בא להתנדב ולעזור בחלוקת האוכל במרק לוינסקי. בתמונה - הוא לאחר חגיגת יום הולדת שעשינו לו אחרי חלוקת האוכל במוצאי שבת. "



מה ראיתי בצילום הזה שגרם לי לעצור ולחזור ולבחון אותו?
ראיתי תימצות של סיפור: איש כהה עור בעל סבר פנים טוב עומד לבדו בשולי גינה מבוצבצת. נעליו הלבנות והמעיל הארוך שהוא עוטה עליו עומדים בסתירה מוחלטת לסביבתו ואולי גם לחיו. הוא עמוס בבלונים צבעוניים, מחרוזת פרחים, שקיות מתנות וכובע של יומולדת, האם הוא מאושר? עמידתו ברגליים משוכלות מרמזת על הפער בין ההתמסרות שלו לאירוע ולצילום, עם סוג של סגירות, הסתרה?

מיליון לא גר בגינה, הוא חלק מצוות המתנדבים שרואים את כאבם של הפליטים ומסרבים להשאר אדישים או עויינים לאנשים אלו. המרחק בין בתי העיר לבין הגינה סוגר כמסגרת את סיפורם של דיירי גינת לוניסקי . האם קרן האור היורדת מימינו תסמן עבור חבריו החיים בגינה פתרון אנושי לשנה החדשה?