השבוע התפרסמה בעיתון הארץ* כתבה שעניינה, "מחקר בן עשר שנים גילה כי נוסטלגיה מנטרלת תחושת בדידות, חרדה, שעמום, מחזקת את היחסים בין זוגות ואפילו מחממת את הגוף" פרי מחקרו של ד"ר קונסטאנטין סידקאקיס.
לא בטוחה שארבעת הגברים, שישבו בשולחן לידי בקפה נחמה וחצי בחום יולי עם 70% לחות תל-אביבית, קראו את המאמר. מה שבטוח זה שלהם הנוסטלגיה עשתה רק טוב...

ארבעת הגברים, כולם במיטב שנותיהם, נראו נפלא. שמחת הרגע קרנה מהם והם היו מלאי חיות מחד ורוגע וביטחון מאידך. הם היו שקועים לחלוטין האחד בשני, העולם סביב לא עניין אותם. לא, לא היו להם טלפונים ניידים ואם היו הם לא היו בשימוש בזמן המפגש. הם לא הציצו מסביבם ואפילו לא אכלו, הם פשוט נפגשו.  

הבטתי מהצד נפעמת. עד כמה  איבדנו את היכולת הזו להתרכז אך ורק במי שמולנו, לצידנו, בחיינו באותה נקודת זמן? ומה לגבי ילדי? האם לימדתי אותם שזו אופציה או שהם נולדו כבר למציאות תקשורתית אחרת שאיננה מאפשרת כלל תקשורת מסוג זה, נקייה. צוטטתי בלי בושה. בלעתי כל מילה שנאמרה בינהם וכלל לא הפריעה לי העובדה שהם דיברו בשפה שאינני מכירה. ידעתי על מה הם דיברו, וגם אם טעיתי, למי אכפת? 

 "אם אתה משתמש בזיכרון כדי להעניק לעצמך נחמה פסיכולוגית, גם אם הנחמה סובייקטיבית, זו שיטת הסתגלות מורכבת ומדהימה", אומר עמיתו של סידקאקיס, הד"ר טים ויילדקאט מאוניברסיטת סאות'המפטון. "בזכות תחושת הנחמה, אתה תחפש מזון ומחסה זמן רב יותר, וכך תשרוד". 

אין לי ספק שהחבורה שישבה לצידי שרדה דברים רבים במניין חייהם המשותפים, לחוד ואולי גם ביחד. אין לי ספק שרגע המפגש הנוסטלגי בו חזיתי היו בו גם עקבות ההישרדות ההיא וכוח ההישרדות העכשווי, נוגד זקנה ונוגד בדידות.
פשוט מפגש אנושי ודיבור.

* תודה לענת שטיינר ששלחה לי את הכתבה