16/11/12 - אתמול בערב, בין מטח למטר -של טילים - בעולם ב"בטוח" של הפייסבוק, הציג אודי סלע זמרת ויוצרת שתפסה את אוזני וליבי: סער ליבן, ממושב תלמי יוסף שבנגב המערבי. זמרת יוצרת. סער למדה מוזיקה במכללת "הד" בתל אביב, בשנים האחרונות מתגוררת בישוב על "עוטף עזה" ועובדת על אלבום הבכורה שלה. אפשר לעקוב אחרי הדיסק בדף הפייסבוק שלה.

17/11/12 - מוסיפה פוסט שהעלתה סער לפייסבוק ושיר נוסף, רלוונטי מתמיד:

כל כך מוזר. רק שעה וחצי נסיעה. אותה המדינה. והמציאות כל כך אחרת. לא נתפס. חזרתי באחת בלילה מתל אביב. אחרי חזרה מוצלחת. הייתי היום באיזו פגישה בבית קפה בצפון העיר. פגשתי חבר ותיק. כיף חיים. אנשים מתחילים לתדלק כבר באמצע היום, אין דאגות. ערק אשכוליות אדומות ב15:00 אחה"צ, אלפי כוסות אספרסו מתמלאות ומתרוקנות בשניה, אנשי עסקים בחולצות לבנות מול מסכי הלפ-טופ סוגרים עוד עסקה, נשים יפות בדרך לעוד אודישן שאולי ישנה להן את החיים, בשולחן לידי ישבה מישהי שחולמת להיות שחקנית וגערה בסוכן שלה על שהוא לא מזיז עניינים..לרגע התנתקתי, שכחתי, זה קל. גם אני הייתי ככה פעם. אפשר להבין איך זה קורה. אבל עכשיו זה פשוט לא נתפס. 

אחרי החזרה עם ההרכב המדהים שלי. אני נכנסת למכונית עולה על איילון דרום, אורות העיר הנוצצים מתרחקים לאט לאט, הנוף משתנה, נעשה חשוך, ככל שמתרחקים מהמרכז יש פחות תאורה. אשקלון, יד מרדכי, שדרות, כפר עזה, כביש 232 חשוך כל כך, שכוח אל. אני נוסעת מהר יותר, זה הקטע המפחיד. רק שלא יפול עלי עכשיו איזה מניאק, או יותר גרוע איזה קסאם..אני עוברת את בארי, ברדיו מפסיקים לקלוט את 88 ותפילות המואזין משתלטות על התחנה, מפריעות לי לסיים לשמוע את ELO, אני מנסה להעביר תחנה. כלום, נאדה, גורנישט. הכל בערבית. אני מכבה את הרדיו, אבל השקט מפחיד יותר. אז אני שמה דיסק של ברוס הוא מנגן במפוחית. אני עושה דמיון מודרך. מדמיינת שאני על כבישי נברסקה ולא על עוטף עזה..
אני מתפללת שתיגמר כבר הנסיעה הזאת. מישהו פתח כבר את השער. מזל. תודה לאל אני בבית. מקלחת. פיג'מה. סוף סוף שקט. אני מזדחלת מתחת לשמיכה. עייפות גדולה. לילה טוב. כבר 2 בלילה, יאלה לישון.
2:17...
בום. צבע אדום.