ברגע הראשון רק שמעתי את הצלילים. נגנים כאלו ואחרים מנסים את מזלם ויכולת ההתפרנסות שלהם במסדרונות הרכבות התחתיות בעולם כולו. מיעוטם שווים האזנה אבל לרוב אני מוצאת עצמי נותנת משהו בתמורה לצלילים. הפעם היה מישהו נוסף לצידו...
לא רק האיש המבוגר וכלי הנגינה שלו, היה גם כלב, כלב זאב גדול. המוסיקה זרמה מבין אצבעותיו צלולה ושוטפת. השליטה הייתה מוחלטת והצלילים נפלאים! שמתי כסף והוספתי גם, בקול רם יחסית "Thank you, it's wonderful!". הוא ניגן עוד רגע קט ואז רכן לאסוף את שטרות הדולר מנרתיק הכלי, אוסף שטר ומחליק עליו אצבעותיו כקורא אותו. הרכבת נשמעה מתקרבת לרציף. פניתי בזריזות ללכת, לא לפספס אותה. עוד מבט אחרון בנגן המבוגר וכלבו הישן והבנתי: האיש כלל איננו רואה. כבד ראיה. עיוור.
