רגע מכונן
הייתי בת 12. עברתי סוג של גהנום. הייתי סגורה באיזה מקום, ולא ראיתי את האור בקצה המנהרה. ואז אני זוכרת שאבא שלי בא לבקר אותי, ישבנו מתחת לאיזה עץ, והוא הביא גיטרה, ניגן לי שיר שעד היום אני זוכרת, ובאותו רגע, פתאום ידעתי שיש לי סיכוי להינצל, לצאת מכאן בחיים. ככה הבנתי שמוזיקה היא תרופה. זה שינה לי את החיים. מהר מאוד הבנתי שהמוזיקה היא סוג של תרפיה ודרך חיים בשבילי.
הייתי בת 12. עברתי סוג של גהנום. הייתי סגורה באיזה מקום, ולא ראיתי את האור בקצה המנהרה. ואז אני זוכרת שאבא שלי בא לבקר אותי, ישבנו מתחת לאיזה עץ, והוא הביא גיטרה, ניגן לי שיר שעד היום אני זוכרת, ובאותו רגע, פתאום ידעתי שיש לי סיכוי להינצל, לצאת מכאן בחיים. ככה הבנתי שמוזיקה היא תרופה. זה שינה לי את החיים. מהר מאוד הבנתי שהמוזיקה היא סוג של תרפיה ודרך חיים בשבילי.
שמי סער ליבן. זמרת יוצרת. בשנים האחרונות מתגוררת במושב תלמי יוסף שבנגב המערבי. נשואה ליוני ואמא ללירי- בת 5.
נולדתי באשדוד. בגיל 6 עברתי לקיבוץ בדרום, ללא הוריי- שם אומצתי וגדלתי כילדת- חוץ, עד אחרי הצבא, ואז עברתי לתל אביב. כיום שוקדת על הקלטות אלבום הבכורה שלי שייקרא "עזה - תל אביב".
אני חיה על ציר "עוטף עזה"- תל אביב, ובין שתי הנקודות האלה קרה וקורה הכל. כל סיפור חיי נמצא על הדרך הזאת. אני חושבת שהאדם הוא בהחלט תבנית נוף מולדתו. ההשפעה שיש לסביבה בה אנו חיים על היצירה שלנו היא גדולה. הנוף, האדמה. "עזה תל אביב" הם גם שני אזורים שונים כל כך, שמייצגים פערים, שתי נקודות קיצון, מטאפורה למיני הצירופים המתנגשים בחיים שלי- שלנו, העיר הסואנת מול המדבר השומם, היש מול האין. החיים מול המוות.
שאני משתייכת לג'אנר של "מספרי סיפורים"-Singer Song Writer- כלומר זמרת שיוצרת את השירים שלה ושרה אותם
לפעמים אני גם רק מבצעת. אני אוהבת לבדוק ולמתוח את גבולות הקול שלי ובכל פעם מגלה בו משהו חדש. לא מפסיקה להקשיב לדברים חדשים, להתעדכן, לחקור את עצמי דרך המילים והמנגינות, אבל תמיד תמיד בסוף אני חוזרת לבסיס, לאונרד כהן, ג'ניס ג'ופלין, דילן ,ג'וני קאש, ועמיר לב. הם חלק מאבות המזון שלי. גם מאוד אוהבת שירה כתובה, ריימונד קארבר, בוקובסקי, פנחס שדה, גבריאל בלחסן זכרונו לברכה.
ההשראה תמיד שם לדעתי, מחכה שנבוא, רק צריך לצאת לדרך כדי לפגוש אותה. כשגרתי בת"א לא באמת הצלחתי ליצור, הראש שלי היה מלא רעש. לא יכולתי לשמוע את עצמי מספיק טוב. במעבר למדבר, לפריפריה, השקט והריק, מאפשרים מרחב יצירה אדיר. אין מה לעשות- אז מתחילים לכתוב. אבל הדלק שלי, ההשראה, זה בנסיעות הלוך - חזור. המעבר הזה יוצר אש. גורם לי להיות בתנועה, לחשוב, לכתוב. יש גם הרבה קושי בלחיות רחוק מאיפה שהכל קורה לכאורה, אבל אני משתדלת להפוך את זה ליתרון- המרחק הגיאוגרפי למשל מאפשר לי להתמסר יותר לעשיית המוזיקה. יש לי שיר שיש בו משפט שאומר "המחסור הוא הרגל"- אנחנו כל הזמן מבחינים במה שחסר לנו, במקום לראות את מה שיש. אני מנסה להתאמן על זה.
_article.jpg)
זיכרונות
באותם ימים לא הבנתי את פשר ההתנהגות הזאת. הסתגרתי שעות בחדר בקיבוץ. על השולחן בטקס הקבוע סידרתי, קומקום תה עם נענע, 2 קופסאות נובלס, גפרורים, מחברת שורות וספר שירים אחד.ואז קטורת NAG CHAMPA ומוזיקה. כל הזמן מוזיקה. בלילה, בשינה, ב-6 בבוקר לפני בית ספר, מוזיקה ומילים. חשבתי, זה גיל ההתבגרות..זה יעבור..אבל אם במשך כמה ימים לא הייתי מגיעה לזה, הייתי מתמוטטת לתוך זה, מסוגלת להרוג את מי שיעצור אותי. נרקומנית של צלילים ומילים. מחכה לסיים כבר בית ספר, כדי להתרסק לחדר, להדליק את המערכת, לבחור תקליט. הייתי חוזרת לחדר, אין סגריות, נגמרו. חייבת לעשן עם השיר. בוררת בדלים מהמאפרה, מדליקה אותם. נושפת. בוהה בתקרה. מדביקה מילים גזורות מהעיתון לתוך "המחברת" ושרה. כל הזמן שרה. המוזיקה החזיקה אותי בחיים.
בגיל 16 נסעתי עם איש אחד בן 60 לים המלח להופיע בלובי של בית מלון 3 כוכבים, הבטיח לי שייתן לי לשיר I WILL SURVIVE - הייתי מוכנה למות רק בשביל זה. בסוף לא נתן לי לשיר אבל הזמין אותי לחדר שלו. אמר שהם עושים לו כבוד שם, הנה הזמנתי לך "טאקילה סאנרייז" תזמיני כמה שאת רוצה..
אחר כך בתל אביב, בבר בדיזינגוף, ממלצרת שעות, מנגבת שולחנות, ושרה. ברחוב מישהו עובר עם ילד, דוחף אותו שיזוז מהר יותר..הדמעות זולגות לי מהעיניים, מרטיבות את הפלייסמנטים מנייר ממוחזר, אני משאירה אותן שם. נזכרת בסבתא עליס ששרה "פררו ג'קו" - אחינו יעקב.. ופתאום הוא מת, קובי. ככה סתם. תאונת מטוס בדרום אפריקה. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שמתים בחיים. ככה סתם. כל כך הרבה חרא בחיים... אבל המילים והמוזיקה בערו בי, וזה הספיק כדי לחיות. לסיים את המשמרת, לחזור לחדר, להוריד נעליים, להדליק את המערכת, וליפול. להתמסר. לצלול..
נולדתי באשדוד. בגיל 6 עברתי לקיבוץ בדרום, ללא הוריי- שם אומצתי וגדלתי כילדת- חוץ, עד אחרי הצבא, ואז עברתי לתל אביב. כיום שוקדת על הקלטות אלבום הבכורה שלי שייקרא "עזה - תל אביב".
אני חיה על ציר "עוטף עזה"- תל אביב, ובין שתי הנקודות האלה קרה וקורה הכל. כל סיפור חיי נמצא על הדרך הזאת. אני חושבת שהאדם הוא בהחלט תבנית נוף מולדתו. ההשפעה שיש לסביבה בה אנו חיים על היצירה שלנו היא גדולה. הנוף, האדמה. "עזה תל אביב" הם גם שני אזורים שונים כל כך, שמייצגים פערים, שתי נקודות קיצון, מטאפורה למיני הצירופים המתנגשים בחיים שלי- שלנו, העיר הסואנת מול המדבר השומם, היש מול האין. החיים מול המוות. שאני משתייכת לג'אנר של "מספרי סיפורים"-Singer Song Writer- כלומר זמרת שיוצרת את השירים שלה ושרה אותם
לפעמים אני גם רק מבצעת. אני אוהבת לבדוק ולמתוח את גבולות הקול שלי ובכל פעם מגלה בו משהו חדש. לא מפסיקה להקשיב לדברים חדשים, להתעדכן, לחקור את עצמי דרך המילים והמנגינות, אבל תמיד תמיד בסוף אני חוזרת לבסיס, לאונרד כהן, ג'ניס ג'ופלין, דילן ,ג'וני קאש, ועמיר לב. הם חלק מאבות המזון שלי. גם מאוד אוהבת שירה כתובה, ריימונד קארבר, בוקובסקי, פנחס שדה, גבריאל בלחסן זכרונו לברכה.
ההשראה תמיד שם לדעתי, מחכה שנבוא, רק צריך לצאת לדרך כדי לפגוש אותה. כשגרתי בת"א לא באמת הצלחתי ליצור, הראש שלי היה מלא רעש. לא יכולתי לשמוע את עצמי מספיק טוב. במעבר למדבר, לפריפריה, השקט והריק, מאפשרים מרחב יצירה אדיר. אין מה לעשות- אז מתחילים לכתוב. אבל הדלק שלי, ההשראה, זה בנסיעות הלוך - חזור. המעבר הזה יוצר אש. גורם לי להיות בתנועה, לחשוב, לכתוב. יש גם הרבה קושי בלחיות רחוק מאיפה שהכל קורה לכאורה, אבל אני משתדלת להפוך את זה ליתרון- המרחק הגיאוגרפי למשל מאפשר לי להתמסר יותר לעשיית המוזיקה. יש לי שיר שיש בו משפט שאומר "המחסור הוא הרגל"- אנחנו כל הזמן מבחינים במה שחסר לנו, במקום לראות את מה שיש. אני מנסה להתאמן על זה.
זיכרונות
באותם ימים לא הבנתי את פשר ההתנהגות הזאת. הסתגרתי שעות בחדר בקיבוץ. על השולחן בטקס הקבוע סידרתי, קומקום תה עם נענע, 2 קופסאות נובלס, גפרורים, מחברת שורות וספר שירים אחד.ואז קטורת NAG CHAMPA ומוזיקה. כל הזמן מוזיקה. בלילה, בשינה, ב-6 בבוקר לפני בית ספר, מוזיקה ומילים. חשבתי, זה גיל ההתבגרות..זה יעבור..אבל אם במשך כמה ימים לא הייתי מגיעה לזה, הייתי מתמוטטת לתוך זה, מסוגלת להרוג את מי שיעצור אותי. נרקומנית של צלילים ומילים. מחכה לסיים כבר בית ספר, כדי להתרסק לחדר, להדליק את המערכת, לבחור תקליט. הייתי חוזרת לחדר, אין סגריות, נגמרו. חייבת לעשן עם השיר. בוררת בדלים מהמאפרה, מדליקה אותם. נושפת. בוהה בתקרה. מדביקה מילים גזורות מהעיתון לתוך "המחברת" ושרה. כל הזמן שרה. המוזיקה החזיקה אותי בחיים.
בגיל 16 נסעתי עם איש אחד בן 60 לים המלח להופיע בלובי של בית מלון 3 כוכבים, הבטיח לי שייתן לי לשיר I WILL SURVIVE - הייתי מוכנה למות רק בשביל זה. בסוף לא נתן לי לשיר אבל הזמין אותי לחדר שלו. אמר שהם עושים לו כבוד שם, הנה הזמנתי לך "טאקילה סאנרייז" תזמיני כמה שאת רוצה..אחר כך בתל אביב, בבר בדיזינגוף, ממלצרת שעות, מנגבת שולחנות, ושרה. ברחוב מישהו עובר עם ילד, דוחף אותו שיזוז מהר יותר..הדמעות זולגות לי מהעיניים, מרטיבות את הפלייסמנטים מנייר ממוחזר, אני משאירה אותן שם. נזכרת בסבתא עליס ששרה "פררו ג'קו" - אחינו יעקב.. ופתאום הוא מת, קובי. ככה סתם. תאונת מטוס בדרום אפריקה. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שמתים בחיים. ככה סתם. כל כך הרבה חרא בחיים... אבל המילים והמוזיקה בערו בי, וזה הספיק כדי לחיות. לסיים את המשמרת, לחזור לחדר, להוריד נעליים, להדליק את המערכת, וליפול. להתמסר. לצלול..