אין לי שולחן עבודה כבר כמה שנים טובות. כשעוד היה לי שולחן הוא עמד שם יחד עם הדמיונות שלי של בית. בדימיון הבית היה יציב ומפנק וקבוע מאוד. בפועל גרתי בדירות שכורות, משתנות, אבל תיחזקתי שולחן עבודה מפואר: עם לוח שעם ענק וכל מה שמעורר השראה נעוץ בו. עם פסלים מהודו. עם שירי יהודה עמיחי בפינה. עם מנורה בזווית מושלמת. עם מחשב. עם עטים.

הבעיה היתה שבכל פעם שרציתי לכתוב היה עליי לחזור אל השולחן שלי. לפעמים נסעתי אליו ממרחקים בגלל רעיון אחד שהיה עליי להעלות על הדף. אם קמתי באמצע הלילה הייתי מתרוממת מהמיטה ומדדה אל השולחן. אם נסעתי רחוק הייתי שומרת את כל הרעיונות שלי בבטן להתפוצץ עד שאחזור הביתה, אליו. הזוגיות הזאת הייתה בלתי אפשרית. ביום שהבנתי שאני תלותית, פירקתי את קרש העץ העבה מעל רגלי החמור ושחררתי את עצמי. 
בהתחלה עבדתי על לפטופ.
אחר כך עברתי לטלפון.

היום אני עובדת בים, ביער, באוטו, בחניה של בית הספר, בין החוגים, בסלון, באמבטיה, במיטה, במטוס. אני כותבת כל אימת שבא לי, ובכל מקום שבא לי. אני נזכרת בשולחן הזה בחיוך. וגם בחלומות הבית שנלוו לו. היום הם רחוקים ממני שנות אור.

לאחר שאמא שלי מתה עזבנו את הבית שלנו ומסרנו את כל מה שהיה לנו. זו היתה החלטה מהבטן אבל הראש הבין אותה לאחר זמן מה: אם גם ככה נלקחה אמא שלי, מה עוד יוכל להחליף אותה כעוגן? שום דבר.
התחלנו לנדוד. 
בהתחלה בארץ.
אחר כך גם בארצות אחרות.
הרעיון של בית נראה כמו נקודה רחוקה באופק.
קטנים ורחוקים: שטיחים, אדניות, מדפי ספרים, ניקיון. אה, ושולחן.

את השיר הראשון לאמא שלי כתבתי על הספה בסלון ביתה בלילה שבו מתה. הסלון היה חשוך והספה היתה ריקה. לא הבנתי בכלל שזה שיר. כתבתי כי הייתי חייבת לומר לה, והדברים יצאו בצורה הזאת דווקא, השירית.

במשך שנתיים כתבתי לה ערב ערב- מהמיטה של הילדות בשעה שהשכבתי אותן לישון, מהאוטו בחניה בלילה, מהודו, מהכינרת, מהמטבח בין עירבוב לעירבוב. שולחן העבודה שלי הוא החופש. 

אז מי אני?
מיה טבת דיין, בת 40, נשואה להראל ואמא לשתי בנות, נודדים בעולם, אוכלים הרבה פירות, בעבר פרסמתי ספר פרוזה בשם ״אלף שנים לחכות״.     השבוע יצא לאור ספר שיריי הראשון ״ויהי ערב, ויהי תוהו״ (פרדס). מרבית השירים בו פונים לאמא שלי, אהובת לבי שהיתה לי בית. מהלילה, מהיום, מההר, מהחיים, בניסיון להגיע אל המקום האחר.