עברו כמה שבועות מאז עזבה ציפורה סלמון את ישראל האהובה עליה מכל וחזרה להסתובב באמריקה עם לבושה הייחודי, סדנת הלבוש והצגת היחיד שלה. עזבה בגופה אבל השאירה פה חותם ורושם...
השבוע עלה באתר X-NET ראיון שקיים איתה עיתונאי האופנה איתי יעקוב שנכח בהצגתה שהועלתה בסטודיו לאופנה בת"א ונשבה בקיסמה. את הכתבה מלווים צילומיו עוצרי הנשימה של הצלם יניב אדרי. החיבור בין הנסיכה ממנהטן והצוות הישראלי שכלל את הצלם-יניב אדרי, המאפרת-שירלי ויינר, מעצב השיער-יניב זאדה, השאיר בה רושם עצום ורצון עז להגיע שוב וחלק את חייה בין שם לפה.
עבודות הצילום שהוציא יניב אדרי מהמפגש הזה הן בעיני מצילומיה הטובים של ציפורה והעיר תל-אביב- מיתחם הבימה- גם יחד. האמן הצליח לצלם את נוכחותה של המוזה בעיר הלבנה ולהבליט את האופן בו תל-אביב, העיר הלבנה, מבליטה את ציפורה בעוד זו בתמורה מכניסה צבעוניות, תיאטרליות ועניין לעיר המיוזעת. [עיבוד תמונות-קרן סעד]
בחרתיי לצטט מן הכתבה של איתי יעקוב ולשלב את הצילומים הנפלאים לטובת מי שעוד לא "פגשו" את ציפורה או אלו שפגשו, נדלקו ורצו עוד רגע קט, עוד סיפור קטן. לקריאת הכתבה במלוה הקישו כאן.
"עד גיל תשע גדלה סלומון בעיר הולדתה נתניה, לזוג הורים ניצולי שואה. אביה, יצחק, היה חייט ואמה יהודית, תופרת. שניהם איבדו את משפחותיהם ונפגשו לאחר המלחמה בהונגריה. סלומון מתארת חיים פסטורליים של ילדה צעירה שטיילה יחפה בין הפרדסים, לבושה שמלות שתפרה לה אמה ומקטורנים שיצר עבורה אביה. "לא היינו אנשים עשירים", היא אומרת, "אבל תמיד הייתי לבושה הכי יפה שאפשר". מגיל צעיר נדדה אל מחוזות הפנטזיה, ואת תשוקותיה הגדולות ביותר הייתה אמה מגשימה בפורים, החג האהוב עליה עד היום."
" "אצלי כל יום זה פורים", היא חוזרת ואומרת מספר פעמים במהלך הראיון. על שאר הבגדים שלבשה בילדותה היתה אמונה דודתה מאמריקה, שהיתה נשואה למשנה לנשיא בית הכלבו היוקרתי נימן מרקוס, והיתה שולחת חבילות של בגדי מעצבים. כשהיתה בת תשע, עזבה המשפחה לברוקלין. המפגש עם הילדים האמריקאים לא היה קל, ושמה העברי, ציפורה, גרר שלל הצקות מחבריה לכיתה. "בדקתי מה השם הפופולארי ביותר בשכבה וגיליתי כי לחלק גדול מהבנות קראו לינדה או סוזן, ולמלכת הכיתה קראו לין טרקל. אז החלפתי את השם ללין. לין סלומון". מאוחר יותר חזרה אל שם ילדותה.
התשוקה לאופנה הגיעה מהבית, אבל האובססיה ללבוש החלה רק בגיל 33. לאחר לימודי ספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים ולימודי דוקטורט בתרפיית הגשטלט בסן פרנסיסקו, החליטה לשוב לניו יורק ולהשתלב בתעשיית האופנה. במשך 15 שנה עבדה כמלצרית ואחראית הגרדרובה של מסעדת Fresco הנודעת, שם התפרנסה בעיקר מטיפים. "בכל מקום שעבדתי, ראיתי שנשים החלו להעתיק אותי", היא מספרת. "החברות שלי שאלו אותי, 'זה לא מרגיז אותך?'. להפך, אני רוצה שנשים יעתיקו אותי, אני רוצה להביא יופי לעולם." "
עד הביקור הבא....
עבודות הצילום שהוציא יניב אדרי מהמפגש הזה הן בעיני מצילומיה הטובים של ציפורה והעיר תל-אביב- מיתחם הבימה- גם יחד. האמן הצליח לצלם את נוכחותה של המוזה בעיר הלבנה ולהבליט את האופן בו תל-אביב, העיר הלבנה, מבליטה את ציפורה בעוד זו בתמורה מכניסה צבעוניות, תיאטרליות ועניין לעיר המיוזעת. [עיבוד תמונות-קרן סעד]
בחרתיי לצטט מן הכתבה של איתי יעקוב ולשלב את הצילומים הנפלאים לטובת מי שעוד לא "פגשו" את ציפורה או אלו שפגשו, נדלקו ורצו עוד רגע קט, עוד סיפור קטן. לקריאת הכתבה במלוה הקישו כאן.
"עד גיל תשע גדלה סלומון בעיר הולדתה נתניה, לזוג הורים ניצולי שואה. אביה, יצחק, היה חייט ואמה יהודית, תופרת. שניהם איבדו את משפחותיהם ונפגשו לאחר המלחמה בהונגריה. סלומון מתארת חיים פסטורליים של ילדה צעירה שטיילה יחפה בין הפרדסים, לבושה שמלות שתפרה לה אמה ומקטורנים שיצר עבורה אביה. "לא היינו אנשים עשירים", היא אומרת, "אבל תמיד הייתי לבושה הכי יפה שאפשר". מגיל צעיר נדדה אל מחוזות הפנטזיה, ואת תשוקותיה הגדולות ביותר הייתה אמה מגשימה בפורים, החג האהוב עליה עד היום."
" "אצלי כל יום זה פורים", היא חוזרת ואומרת מספר פעמים במהלך הראיון. על שאר הבגדים שלבשה בילדותה היתה אמונה דודתה מאמריקה, שהיתה נשואה למשנה לנשיא בית הכלבו היוקרתי נימן מרקוס, והיתה שולחת חבילות של בגדי מעצבים. כשהיתה בת תשע, עזבה המשפחה לברוקלין. המפגש עם הילדים האמריקאים לא היה קל, ושמה העברי, ציפורה, גרר שלל הצקות מחבריה לכיתה. "בדקתי מה השם הפופולארי ביותר בשכבה וגיליתי כי לחלק גדול מהבנות קראו לינדה או סוזן, ולמלכת הכיתה קראו לין טרקל. אז החלפתי את השם ללין. לין סלומון". מאוחר יותר חזרה אל שם ילדותה.
התשוקה לאופנה הגיעה מהבית, אבל האובססיה ללבוש החלה רק בגיל 33. לאחר לימודי ספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים ולימודי דוקטורט בתרפיית הגשטלט בסן פרנסיסקו, החליטה לשוב לניו יורק ולהשתלב בתעשיית האופנה. במשך 15 שנה עבדה כמלצרית ואחראית הגרדרובה של מסעדת Fresco הנודעת, שם התפרנסה בעיקר מטיפים. "בכל מקום שעבדתי, ראיתי שנשים החלו להעתיק אותי", היא מספרת. "החברות שלי שאלו אותי, 'זה לא מרגיז אותך?'. להפך, אני רוצה שנשים יעתיקו אותי, אני רוצה להביא יופי לעולם." "
עד הביקור הבא....