כמה אפשר להעצב ממוות של אדם שבקושי הכרתי?
הרבה. כך מסתבר.

"תמיד אספת?" שאלתי את האיש בעל הזקן הלבן והעיינים הטובות, רק כדי לפתוח איתו בשיחה "תמיד אספת פיסות הסטוריה?" הוספתי בהדגשה. "כל חיי!" הוא ענה ונעצר לצידנו בסרבל העבודה הכחול שלו, רוכן מעט אל היושבים סביב השולחן בבית הקפה שהשתרג בין אלפי הפריטים מסביב "תמיד אספתי ואנשים תמיד זרקו לי את החפצים" הוסיף בכעס שהתישן כבר "כולם אמרו אמרו לי שהם מיותרים... אבל זה, כבר לא קורה! עכשיו הכל כאן, " הוא הצביע על המקום, ארבעה או חמישה חדרים עמוסים בחפצי יומיום, כלי עבודה, כלים חקלאיים, קטנים וגדולים כאחד מסודרים בסדר מופתי "אחרי הכל, אף פעם אדם לא יודע מתי יזדקק למשהו מהדברים האלו, הנה למשל הגדר בחוץ, כולה מורכבת מחלקים שצברתי במהלך הזמן, תלכו לראות אותה אחר כך" הפציר במבט גאה.

עלי סואידן, 1938-2019
איך אהבתי אותך!

לכל מי שירדו בחנוכה לאזור הערבה ולמי שלא, רציתי להציג את רונית אלעזרי, אגרונומית בהשכלתה, חקלאית בעברה,  בעלת משפחה מבאר צופר שבערבה, שהקימה ומנהלת מזה 15 שנה את גן ירק, חממה אורגנית בה היא מחנכת ומעבירה את אהבת החקלאות לדור ה-Y המקומי במסגרת חוגים וכן רוקחת, מכל הטוב שהיא מגדלת עם ילדי החוגים,  ארוחות בוקר בריאות וטעימווות לתושבי הערבה ואורחים מזדמנים כמונו.
והכל... בחיוך עדין ואדיבות אין קץ!

עלי, המוסניק "שלי" כבר בן 78!
כל בוקר הוא פותח את המוסך שלו באזור המוסכים בנצרת.
כל יום הוא עובד. לרוב עם אשרף בנו ממשיכו ולעיתים לבד.