לתחילת הסיפור ...
ישראל. באפריל 1966 בגיל 48 עליתי ארצה. הגעתי לשער העמקים כי היו לי פה חברים יוגוסלביים ובתי הייתה פה נשואה לחבר קיבוץ. הלכתי לאולפן בבת-גלים. משה נהיר היה אלמן, אב לשני בנים. אשתו הראשונה, אשר נפטרה אחרי שנים רבות של מחלת הסרטן, הייתה יוגוסלבית אף היא והוא היה מרומניה. בנו הבכור אסף היה כבר נשוי ואילו עמוס בנו הצעיר שהיה בן שבע כשאימו חלתה, היה עכשיו בן שלוש עשרה, ילד ממורמר שעשה בעיות רבות בבית ובבית הספר. משה חיפש אשה שתוכל להיות אם לבנו הצעיר.

משה. את משה נהיר פגשתי בפעם הראשונה כשבאתי לבקר את טיאנה. לחדר של המחותנת שלי הגיע ילד אחד שלא הכרתי  [עמוס] וסיפר שאמו חולה מאוד והיא ביקשה שהאורחת מיוגוסלביה תבוא לראות אותה ולדבר איתה בשפת אימה והוסיף כי יש אצלה אורחים שמכירים אותי. היה זה ד"ר סימון, רנגנולוג מרמב"ם ואשתו אדית מהעיר שלי, שהיו כך הסתבר קרובי משפחתה. בתם הייתה אז בת שלושה חודשים. קצת דיברנו. האשה, אשתו של משה, הייתה מאוד חלשה.

כשבאתי שנה אחר כך הלכתי לכרמל לבקר את ד"ר סימון ואדית. הם סיפרו שהקרובה שלהם משער העמקים מתה. ואז אדית העלתה את הרעיון בפני בעלה, שאולי אוה יכולה לעזור למשה לגדל את עמוס. אמרתי שאני אלמנה כבר 15 שנים ואין לי שום עניין להיקשר לגבר. אפילו לא ידעתי מי הוא כשהועלה הרעיון.

בקיבוץ איתרתי אותו בחדר האוכל ומסרתי לו דרישת שלום מד"ר סימון ואדית. יומיים אחר כך הוא בא לחדר חמותי והזמין אותי בשתיים בצהריים לקפה. הלכתי לדירתו. משה שם הפינג'ן על האש כדי לעשות לי קפה, נכנס גבר ערבי והוא שקע בשיחה עימו ושכח שאני יושבת שם. בשלוש קם ואמר שהוא חייב ללכת לישיבה כגזבר הקיבוץ. עניתי שאני טסה בלילה חזרה ומשה ביקש  שאשלח לו את הביוגרפיה שלי. הפגישה הזאת לא הייתה ברורה לי.

הגעתי לבלגרד לעבודתי, וכמו במפלגה [רצינות ודיוק] כתבתי את הביוגרפיה שלי בגרמנית, שהייתה השפה המשותפת לנו [הוא ידע תשע שפות] ושלחתי לו בדואר מבלי להבין למה הוא ביקש את זה. בתגובה קיבלתי ממנו מכתב בו נאמר "קיבלתי את המכתב שלך. הייתה בר מצווה לעמוס, היה נורא. החתן שלך רוצה לעזוב את הקיבוץ. המצב  בינו ובין טיאנה קשה. בואי מהר אולי ביחד אנחנו יכולים לעזור לילדינו". זה קרה בדיוק כשעשיתי את הפרובוקציה בקונגרס בבלגרד וזו הייתה הזדמנות שלי לעזוב ולנסוע.  

בגיל 48 הייתי עולה חדשה, באתי לשער העמקים . אמרתי למשה שאיני מכירה אותו די. "אני באולפן בבת גלים", אמרתי "ופעם בשבוע אנחנו יכולים לשבת ולדבר". בכל יום רביעי היה משה בחיפה מטעם עבודתו, ואנו ישבנו שבוע אחר שבוע משתיים עד שש בבית קפה וסיפרנו את סיפורי חיינו. ככה במשך כחצי שנה. ניבנתה חברות גדולה. הוא הבין את הכאב שלי על ראדה ואני הבנתי את הכאב שלו על אשתו. אמרתי לו "אני אהבתי אדם אחד ואתה צריך לקבל אותי עם הזיכרונות שלי." אם זה היה בשביל לחיות רק אתו, לא הייתי באה, אבל אמרתי שאם בנו עמוס ירצה בי, אבוא.  


עמוס. משה הזמין אותי ואת עמוס למפגש בחדרו. אני לא ידעתי עברית. דיברתי אתו באנגלית. הסברתי שאבוא רק אם ירצה בי. והוספתי:
I will do my best, but I need your help
עמוס הושיט לי את ידו Come to me, I'll help you אמר לי ואני המשכתי:
Your father promised me a new home. I will not come to live in this one. What do you want to take from this house   
הוא אמר לי : Nothing. please close the door. I will start a new life with you 


כשמשה הודיע לי שהבית מוכן הגעתי. עמוס ואני סידרנו את הבית כבית של שנינו. שמחתי שעמוס רוצה להיות חלק מחיינו. כשלא ידעתי לדבר טוב עברית ומשה התעצבן, עמוס היה אומר לו "אבא, אל תרים קול, אני מבין הכל". היינו ביחסים טובים מאוד. שנה אחר כך המחנך של עמוס אמר למשה שהבן שלו בסדר, לא מכה יותר וגם תלמיד מצטיין. גם עם טיאה נוצרו קשרי אחים. 

טיאנה ובעלה עזבו את הקיבוץ, גרו בחיפה. טיאנה למדה ביו-כימיה בירושלים . כמו שכתב לי משה, חיי הנישואים שלה לא היו טובים . היא עבדה בהדסה והתחילה תואר שני כשבעלה עזב אותה. במקביל היא הרגישה צורך לעשות שינוי בחייה, עזבה את הביו-כימיה והתקבלה ללימודים בבצלאל. שם סיימה לימודי גרפיקה.  בהמשך היא הכירה קצין אמריקאי שהיה שש שנים בויאטנם וקיבל כצ'ופר תקופת לימודי תואר שני בארץ זרה. הוא בחר בישראל בגלל חייל האוויר המוצלח שלה. חודשיים אחרי שהכירו הם נישאו בקפריסין וטסו להקים חיים בארה"ב. הוא קיבל מינוי בפנטגון. נולדו להם שני ילדים,  שני נכדי: גייסון ואמילי.  וכשנסעו לשליחות למדריד למדה טיאנה צורפות אצל צורף מומחה והתחילה לעסוק בתכשיטנות. במהלך השנים טיאנה התפתחה מקצועית והפכה את הצורפות לאמנות ופרנסה גם יחד. 

נכדי ג'ייסון הוא אנימטור, אמן. הוא סופרמן. מצייר קומיקס ומשחקי וידאו. אמילי, היא הנכדה שלי במאת האחוזים. מתעניינת מאוד בפוליטיקה, עבדה במטה של אובמה. במקצועה היא עורכת דין למהגרים ואף למדה סינית כדי לעזור להם. אמילי נותנת ייעוץ לסינים, מקסיקנים, פלסטינים. לכולם היא עוזרת לקבל אזרחות. בכל קייץ היו הנכדים מגיעים לשער העמקים ובכל חורף בסביבות כריסטמס -עונת המתנות- היינו משה ואני טסים לדאלס להיות עם נכדינו ולעזור לטיאנה.

חיי בקיבוץ היו ועודם נהדרים. בתחילה הסתכלו עלי בחשדנות: הגיע "פופצק" עירונית עם ציפרניים צבועות לק עז ושפתיים עם אודם אדום. ככה הייתי ולא שיניתי. הם שמו אותי בתורנות לקרצף את תעלות הניקוז במטבח כדי שיהרס וירד הלק. בערב חזרתי הבייתה, הסרתי שאריות הלק ומרחתי מחדש לק אדום ובוהק. בהמשך שלחו אותי ללמוד תזונה ונכנסתי לנושא הדיאטה. היו בקיבוץ הרבה חברות חולות סרטן ואני הלכתי לראות מה כל אחת רוצה וצריכה ובישלתי לכל אחת ואחת מהן במיוחד. בתפקידי האחרון ניהלתי את המועדון והייתי האוזן של כולם. כל ערב משמונה עד עשר המועדון היה פתוח ואני חיכיתי בו עם כוס תה ועוגות לכולם.

משה היה חבר השומר הצעיר מגיל עשר. הוא היה חבר של כל ערביי האזור, הוא כיבד אותם והם אותו וביתנו היה פתוח לכולם. משה קיבל אותי כמו שאני וקיבל את העובדה שאהבתי אדם אחר. יצרתי לנו בית חם. אפיתי עוגות ואספתי את המשפחה המורחבת. חמש שנים לאחר בואי משה ראה שאני עצובה, היו בי געגועים. הוא נסע איתי לסרביה לחותנת שלי, לבית הקברות, לקברו של ראדה. הוא כיבד אותי וכל המשפחה כיבדו את זה שלסבתא אוה יש קדוש אחד ראדה פאניץ וחבר אחד, משה נהיר.

הסרט הראשון. כשהגיע לבקור בארץ הסופר  היוגוסלבי המוערך  דנילו קיש Danilo Kiš, מישהו המליץ לו להגיע לשער העמקים. "יש שם סיפור שכדאי לך לשמוע מאישה אחת, אוה נהיר" כך אמרו לו, והוא בא לקיבוץ. קיש הגיע לביקור של כמה שעות ונשאר שלושה ימים. סיפור האי הערום זעזע אותו עד יסוד. הוא החליט לעשות סרט טלויזיה שיחשוף את הסיפור. כשחזר  ב-1989 נלווה אליו הבמאי היוגוסלבי אלכסנדר מנדיץ Aleksandar Mandic. הם צילמו אותי בשער העמקים ועוד אשה, ג'ני לבל, שתינו ניצולות ה-Goli Otok. כששודרו ארבעת פרקי החשיפה, כך כתבו לי, לא היה אדם ברחובות יוגוסלביה. כולם היו מרותקים למסכים ולפרק המחריד בהסטוריה של עמם שלא ידעו עליו דבר וחצי דבר. אט אט הצטרפו עוד ועוד עדויות של נשים וגברים שעיבו בסיפוריהם את העדות הראשונית שפרש דנילו קיש בסרטו. זו הייתה צוואתו שכן הוא נפטר ממחלת הסרטן חודשים ספורים לפני שידור הסידרה ולא זכה לראות את מה שקרה בעקבותיה. 

הסרט השני. הסרט אוה נעשה ע"י  אבנר פיינגלרנט* ב-2003. כל השנים טיאנה אמרה: "אהבת את אבא שלי יותר ממני" ואני עניתי: "נכון, אהבתי אותו יותר מכל דבר בעולם. נפתחה האדמה מתחת לרגלי כשהוא מת ולא היה אכפת לי משום דבר יותר."  טיאנה היתה בקבר של ראדה עם בעלה. הקשר בנינו היה חם וטוב אבל כל הזמן ריחפה בנינו האמירה "עזבת אותי". אבנר היה בעלה של סיגל בתו הבכורה של אסף. הוא שמע את הסיפור ורצה לעשות סרט. הסיפור שלי היה כל הזמן חלק מהשיח של משפחת נהיר ועם אבנר היה לי תמיד קשר נפשי-אידאולוגי עמוק. הוא הגיע לאמריקה לפגישה עם טיאנה ואיתי ומשם נסענו לזגרב ולגוליאוטוק. הייתי בת 83, השייט של הסירה פחד שאמות לו בדרך. אמרתי לו "אני לא אמות ואפילו לא אבכה!" באי כל הכעס של טיאנה נשבר לרסיסים. 



משה נהיר נפטר בבית, בריא וצלול ב-1997. בלוויה שלו נכחו כמאה מערביי האזור והם ספדו לו ואמרו "שער העמקים איבדו חבר, אנחנו איבדנו אבא". עד היום נמשכים קשרי עם חלק מחבריו הערביים של משה והם מכנים אותי "גברת מוסה".














החיים. בחדר השינה שלי יש שני קירות משני צידי המיטה: על קיר אחד תלויים כל זכרונותי מיוגוסלביה, מבית הורי, מזגרב ומאהובי המת ראדה פאניצש. על הקיר השני צילומים של משה וכל שבט נהיר שקיבל אותי בזרועות פתוחות ובאהבה גדולה ועשה אותי אשה שלמה ומאושרת אחרי שבקרתי בגהינום ושבתי ממנו בחיים. 


 

 








הערה אישית: זכיתי להכיר את אוה [תודה להדסה] במרס 2007 והקדשתי לסיפור חייה מפגש "פריחה" שלם במשכן לאמנות, עין חרוד. נפשי נקשרה בנפשה ואהבה צמחה בנינו. עם השנים הכרתי גם את טיאנה ואת אמילי ונדמה לי שקושר את שלוש הנשים האלו, מלבד ה-DNA, גם חוט דק אך חזק ועמיד של גבורה נשית, חדות הראייה, אומץ לעמוד על שלהן והמון חמלה ואמפטיה לאחר. את הנר השמיני השנה אני מדליקה לגבורתן ואומץ ליבן של אמילי [נכדתה], טיאנה [בתה] ואוה אהובתי.


* חלקו הראשון של הסרט שעשו אבנר פינגולד ומכבית אברמסון מצורף בלינק.                                                       את שלושת החלקים הנוספים יש לחפש בנפרד.
2014 חנוכה